לוסינדה ריילי נולדה באירלנד ובגיל צעיר עברה עם משפחתה לאנגליה. היא הייתה שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותאטרון. כשנישאה והפכה לאם לארבעת ילדיה, החלה לכתוב - וספריה זכו מיד להצלחה מסחררת. סדרת הספרים "שבע האחיות" זכתה להצלחה רבה ונמכרה בעשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם.

הארי ויטאקר גדל בשנות ה-90 ובילה את השנים הראשונות לחייו בחוף המערבי הכפרי של אירלנד. הארי הפך למספר סיפורים בעצמו, כמגיש רדיו עטור פרסים עבור ה-BBC וחבר באחת מלהקות האימפרוב הידועות ביותר בבריטניה. לאחר מותה של לוסינדה בשנת 2021, הוכרז שהארי ישלים את סדרת "שבע האחיות" בשם אמו המנוחה.


הספר "אטלס - סיפורו של פא סולט" עוקב אחר שבע האחיות לבית ד'אפליה כשהן נאספות בפעם הראשונה על סיפון הטיטאן, כדי להיפרד מפּאָ סולֹט, אביהן המאמץ שנפטר לאחרונה. על פי צוואתו, הן מקבלות לידיהן את יומנו האישי ונחשפות לסיפור חייו המורכב ורב ˉהתהפוכות. מהשנראה בהתחלה כהתכנסות של משפחה אבלה לצורך סגירת מעגל הופך למסע מטלטל בעקבות חייו הסוערים של האב. 


פרק ראשון

בולון־בילאנקור, פריז, צרפת

היומן הוא מתנה ממסיה ומדאם פול לנדובסקי. הם אומרים שמאחר שאני לא יכול לדבר, אבל הם יודעים שאני יכול לכתוב, זה יהיה טוב אם אני אנסה לכתוב את המחשבות שלי. בהתחלה חשבתי שאני סתם טיפש, שאיבדתי את המוח, מה שנכון בהרבה מובנים. או ליתר דיוק, אולי פשוט התשתי אותו, אחרי שחייתי על תחבולות זמן רב כל כך. הוא עייף מאוד וגם אני.

הם יודעים שנשאר בי קצת שכל, כי הם ביקשו ממני לכתוב. בהתחלה הם ניסו לאלץ אותי לכתוב את שמי, גילי ומהיכן באתי, אבל למדתי מזמן שכתיבת דברים כאלה על הנייר יכולה לסבך אותי בצרות, ועוד צרות זה משהו שאני לא רוצה בכלל. אז התיישבתי אל שולחן המטבח והעתקתי שיר שאבא לימד אותי. כמובן, זה היה שיר שלא יסגיר מאין באתי לפני שהגעתי אל מתחת לשיחים בגינה שלהם. זה גם לא היה מהשירים החביבים עליי, אבל הרגשתי שהמילים תאמו את מצב הרוח שלי, וזה הספיק כדי להראות לזוג הנדיב הזה – שהגורל הִקרה בדרכי כאשר המוות נקש על דלתי – שאני מסוגל לתקשר. אז כתבתי:

הלילה צפיתי

בירח ואחר כך

בפליאדות

ששקעו

מחצית הלילה

כבר חלפה. הנעורים חולפים. אני

במיטה לבדי

כתבתי את זה בצרפתית, אנגלית וגרמנית, שאף אחת מהן לא הייתה השפה שהשתמשתי בה מאז שהייתי מבוגר מספיק כדי לדבר (מה שאני יכול, כמובן, אבל רק במילים על הנייר, כל דבר שנאמר – בייחוד בחיפזון –
יכול לשמש נגדי). אני מודה שנהניתי מהמבט המופתע על פניה של מדאם לנדובסקי כשהיא קראה מה שכתבתי, גם אם זה לא עזר לה לגלות מי אני או למי אני שייך. המבט בעיניה של אלזה המשרתת כשהיא הניחה בחבטה את קערת האוכל מולי אמר שכדאי לשלוח אותי חזרה במהירות האפשרית למקום שממנו באתי.

לא לדבר זה לא קשה. חלפה יותר משנה מאז עזבתי את הבית שהכרתי מאז שאני יכול לזכור את עצמי. בימים האלה השתמשתי בקול שלי רק בשעה שהיה צורך מוחלט.

מהמקום שאני יושב עכשיו וכותב, אני יכול להביט מבעד לחלון הזעיר בעליית הגג. קודם צפיתי בילדים של לנדובסקי פוסעים בשביל. הם היו בדרך לבית הספר ונראו מהודרים מאוד במדים שלהם – פרנסואז בכפפות לבנות וכובע קש שטוח שהם קראו לו "כובע שייטים", והאחים שלה בחולצות לבנות ומקטורנים. אפילו שאני שומע את מסיה לנדובסקי מתלונן לעיתים קרובות על מחסור בכסף, הבית הגדול, הגן היפה והשמלות היפות שבנות הבית לובשות אומרים לי שהם בוודאי עשירים מאוד.

אני לועס את העיפרון, הרגל שאבא ניסה לגמול אותי ממנו בכך שהוסיף כל מיני טעמים נוראיים בקצה שלו. פעם הוא אמר לי שהטעם באותו יום טעים למדי, אבל שזה רעל, אז אם אני אקרב אותו לפה שלי, אני אמות. בכל זאת, כשחשבתי על התרגום שהוא נתן לי לפענח, הכנסתי את העיפרון לפי. כשהוא ראה אותי שמעתי צעקה, נגררתי החוצה בעורפי, ופי נמלא שלג שהייתי צריך לירוק. נשארתי בחיים, אבל לעיתים קרובות שאלתי את עצמי אם זו הייתה תחבולה קשוחה שנועדה לזעזע אותי כדי שאפסיק, או אם השלג והיריקה הצילו אותי.

אני אמנם עושה כמיטב יכולתי לזכור את אבא, אבל עברו שנים רבות מאז שראיתי אותו, והוא מתפוגג מזיכרוני...

אולי טוב שכך. כן, טוב מכל הבחינות שאני אשכח כל דבר שהיה קודם. ואז, אם הם יענו אותי, לא יהיה לי שום דבר לומר להם. ואם מסיה או מדאם לנדובסקי חושבים שאני אכתוב דברים ביומן שהם נתנו לי ברוב טובם, כי אני סומך על המנעול הקטן והמפתח שאני מחזיק בשקיק עור קטן, הם ממש טועים.

"יומן הוא מקום שאפשר לכתוב בו כל מה שמרגישים או חושבים," הסבירה מדאם לנדובסקי בעדינות. "זה גם מקום של פרטיות, לעיניך בלבד. אני מבטיחה שלעולם לא נציץ."

הנהנתי שוב ושוב, ואז חייכתי את תודתי בעיניי, לפני שעליתי בריצה לחדר שלי בעליית הגג. אני לא מאמין לה. אני יודע מניסיון באיזו קלות ניתן לשבור מנעולים והבטחות.

אני נשבע בחיי אימך האהובה שאני אחזור בשבילך... התפלל למעני, חכה לי...

אני מטלטל את ראשי, מנסה למחות את זיכרון המילים האחרונות של אבי. אבל איכשהו, אף על פי שמילים אחרות שאני רוצה להיזכר בהן פורחות הלאה ממוחי כמו זרעי סביון ברגע שאני מנסה לרתום אותן, המשפט הזה לא מרפה למרות כל מה שאני עושה.

בכל זאת, היומן הזה כרוך עור, הוא עבה והניירות שלו דקים שבדקים. הוא בוודאי עלה לזוג לנדובסקי לפחות פרנק (ככה הם קוראים לכסף כאן), והוא היה, אני חושב, מחווה שנועדה לעזור לי, אז אני אשתמש בו. חוץ מזה, למרות שלמדתי לא לדבר, לעיתים קרובות תהיתי במסע הארוך שלי, אם לא שכחתי איך לכתוב. מאחר שלא היה לי נייר ולא עיפרון, אחת הדרכים להעביר את לילות החורף המקפיאים האלה הייתה לדקלם בראשי קטעי שירה, ואז לדמיין את כתיבת האותיות "בעיני רוחי".

אני אוהב מאוד את הביטוי הזה – אבא קרא לו "החלון לדמיון", וכשלא דקלמתי שירה, לעיתים קרובות נעלמתי לתוך המערה הזאת שלדברי אבא לא היו לה שום גבולות. היא הייתה גדולה כמו שרציתי שתהיה. לאנשים צרי מוח, הוא הוסיף, יש מעצם ההגדרה דמיון מוגבל.

וגם אם בני הזוג לנדובסקי החביבים התגלו כמושיעים האנושיים שלי וטיפלו באני החיצוני שלי, עדיין הרגשתי צורך להיעלם לתוך עצמי. לעצום חזק את העיניים ולחשוב מחשבות שלעולם לא יוכלו להיכתב כי לעולם לא אוכל לבטוח שוב באדם אחר.

הארי ויטאקר (צילום: Boris Breuer , יחסי ציבור)
הארי ויטאקר | צילום: Boris Breuer , יחסי ציבור

לכן, חשבתי, מה יגיע לידי הזוג לנדובסקי אם מישהו מהם יקרא אי־פעם – ומשהו בי היה בטוח שהם ינסו, רק מתוך סקרנות אם לא משהו אחר – את היומן הזה שהתחיל ביום שכבר אמרתי בו את תפילותיי האחרונות.

למעשה, אולי מעולם לא אמרתי אותן. הייתי שרוי בהזיות של חום, רעב ותשישות ואולי חלמתי את זה – אבל בכל אופן, זה היה היום שבו הסתכלתי בפניה של האישה היפה ביותר שראיתי מעודי.

כשכתבתי פסקה עובדתית מקוצרת על הגברת היפה שהכניסה אותי פנימה, לחשה לי מילות חיבה והרשתה לי להיכנס לתוך בית בפעם ראשונה אחרי השד יודע כמה זמן, חשבתי כמה עצובה היא נראתה בפעם האחרונה שראיתי אותה. מאז גיליתי ששמה היה איזבלה – בל בקיצור. היא והעוזר של לנדובסקי בסדנה שלו, מסיה ברואי (שביקש ממני לקרוא לו לורן, לא שבמצבי האילם הנוכחי יכולתי לקרוא לו בכלל), היו מאוהבים בטירוף. ובלילה ההוא, כשהיא נראתה עצובה, היא באה להגיד שלום. לא רק לי, אלא גם לו.

אמנם הייתי צעיר מאוד, אבל כבר קראתי הרבה על אהבה. אחרי שאבא עזב, חרשתי את ארון הספרים שלו ולמדתי דברים מדהימים על דרכיהם של המבוגרים. בהתחלה שיערתי שהמעשה הפיזי שתואר שם בוודאי הופך את הסיפור לקומדיה, אבל כשזה חזר גם אצל סופרים אחרים שבפירוש ידעתי שהם אינם הומוריסטים, הבנתי שזה כנראה נכון. טוב, זה משהו שאני בהחלט לא אכתוב עליו ביומן שלי!

צחוק קטן נמלט משפתיי, וכיסיתי את פי בידיי. זה היה מוזר כל כך, כי הצחוק היה ביטוי לרמה כלשהי של אושר. תגובתו הטבעית של הגוף הפיזי.

אני אמנם עושה כמיטב יכולתי לזכור את אבא, אבל עברו שנים רבות מאז שראיתי אותו, והוא מתפוגג מזיכרוני. אולי טוב שכך. כן, טוב מכל הבחינות שאני אשכח כל דבר שהיה קודם. ואז, אם הם יענו אותי, לא יהיה לי שום דבר לומר להם

"אלוהים אדירים," לחשתי. היה לי מוזר לשמוע את קולי, שנשמע עמוק יותר מאז הפעם האחרונה שהגיתי מילה בקול. אף אחד לא ישמע אותי פה בעליית הגג. שתי המשרתות היו למטה, מקרצפות, ממרקות ומטפלות בכבסים האינסופיים שהיו תלויים על החבלים מאחורי הבית. בכל אופן, גם אם הן לא יכולות לשמוע אותי כאן למעלה, זה הרגל שאסור לי להמשיך בו, עניין האושר הזה, כי אם אני יכול לצחוק, זה אומר שיש לי קול ואני בהחלט יכול לדבר. ניסיתי לחשוב על דברים שיעציבו אותי, מה שבאמת נראה מוזר מאוד, בהתחשב בכך שהדרך היחידה שבה הצלחתי כמדומה – כנגד כל הסיכויים – להיכנס לצרפת הייתה על ידי היעלמות לתוך הדמיון שלי וחשיבת מחשבות משמחות. חשבתי על שתי המשרתות, שתמיד יכולתי לשמוע את פטפוטיהן מבעד לקיר הדק שהפריד בינינו בלילה. הן התלוננו על התשלום הזעום שהן מקבלות, על השעות הארוכות, על המזרנים הגושיים ועל עליית הגג המקפיאה בחורף. רציתי לדפוק על הקיר הדק ולצעוק שהן צריכות להרגיש בנות מזל שיש קיר שמפריד ביני לבינן, שכל המשפחה לא חיה בחדר אחד, ושהן מקבלות שכר, גם אם נמוך. ואשר לאמירה שהחדר שלהן קר בחורף... טוב, למדתי על האקלים בצרפת, וגם אם פריז, שגיליתי שאנחנו נמצאים ממש בשוליה, הייתה בצפון, המחשבה על כמה מעלות מתחת לאפס הייתה בעיה שגרמה לי לרצות לצחוק שוב.

סיימתי את הפסקה הראשונה ביומן "הרשמי" החדש שלי וקראתי אותה שוב לעצמי, כאילו הייתי מסיה לנדובסקי, עם הזקן הקטן המצחיק שלו והשפם העבות הגדול.

אני גר בבולון־בילאנקור. משפחת לנדובסקי הנדיבה קיבלה אותי לביתה. שמם מסיה ומדאם פול ואמלי לנדובסקי, והילדים שלהם הם נאדין (20), ז'אן־מקס (17), מרסל (13) ופרנסואז (11). כולם טובים אליי מאוד. הם אומרים לי שהייתי חולה מאוד ויעבור זמן עד שכוחי יחזור אליי. למשרתות קוראים אלזה ואנטואנט, והמבשלת היא ברטה. היא תמיד מציעה לי עוד ועוד מהמאפים היפים שלה, כדי שאשמין, היא אומרת. בפעם הראשונה שהיא נתנה לי צלחת מלאה, אכלתי כל פירור וכעבור חמש דקות הרגשתי כאב בטן נורא. כשהרופא בא לבדוק אותי הוא אמר לברטה שהקיבה שלי התכווצה בתקופת התת־תזונה ושהיא צריכה לתת לי מנות קטנות יותר, או ששוב אהיה חולה מאוד ואמות. אני חושב שזה העציב את ברטה, אבל אני מקווה שעכשיו כמעט חזרתי לאכילה רגילה, ואני גם מעריך את הבישול שלה. יש מישהי בצוות העובדים שעדיין לא פגשתי, אבל המשפחה מדברת עליה הרבה. שמה מדאם אוולין גלסן והיא סוכנת הבית. היא בחופשה כרגע, מבקרת את הבן שלה שחי בליון.

אני חושש שאני עולה כסף למשפחה הנדיבה הזאת, עם כל האוכל שאני אוכל עכשיו, והרופא שהיה צריך לבוא לבדוק אותי. אני יודע שרופאים יכולים להיות יקרים מאוד. אין לי כסף ואין לי מקצוע ואני לא יכול לראות שום דרך לשלם להם בחזרה, כמו שהם יצפו כמובן, וזה המעשה הנכון. אני לא בטוח כמה זמן ירשו לי להישאר כאן, אבל אני מנסה ליהנות מכל יום בבית היפה שלהם. אני מודה לאל על הנדיבות שלהם ומתפלל למענם בכל לילה.

לוסינדה ריילי (צילום: Boris Breuer , יחסי ציבור)
לוסינדה ריילי | צילום: Boris Breuer , יחסי ציבור

השיניים שלי לעסו את קצה העיפרון כשהנהנתי בסיפוק. כתבתי בכוונה בשפה פשוטה, והוספתי כמה שגיאות כתיב בסיסיות כדי להיראות כמו ילד נורמלי בן עשר. לא כדאי שהם ידעו איזה מין חינוך קיבלתי פעם. אחרי שאבא עזב, עשיתי כמיטב יכולתי להמשיך בשיעורים כמו שהוא דחק בי לעשות, אבל בלעדיו כמדריך, העניינים במחלקה הזאת קצת סבלו.

שלפתי גיליון נייר לבן חלק מהמגירה בשולחן הכתיבה הישן – בשבילי, העובדה שיש לי מגירה ומקום משלי לכתוב בו, זה משהו מעבר לכל המותרות שדמיינתי אי־פעם – והתחלתי לכתוב מכתב.

סדנת לנדובסקי

רו מואזון דזרוש

בולון־בילאנקור

7 באוגוסט 1928

מסיה ומדאם לנדובסקי היקרים

ברצוני להודות לשניכם על המתנה שנתתם לי. זה היומן הכי יפה שהיה לי אי־פעם ואני אכתוב בו כל יום, כפי שביקשתם ממני.

כמו כן, תודה על הכול

בדיוק עמדתי להוסיף "שלכם" מנומס ואת שמי לפני שעצרתי את עצמי. קיפלתי את הנייר לשניים ואז לארבעה, וכתבתי את שמותיהם למעלה. אני אשים אותו על מגש הכסף שעליו יונח הדואר של מחר.

אף על פי שלא הגעתי למקום שאליו היו מועדות פניי, הייתי מספיק קרוב. בהשוואה למרחק שכבר השלמתי, זה היה משול לטיול לאורך רו מואזון דזרוש ובחזרה. אבל עדיין לא רציתי לעזוב. כמו שאמר הרופא, הייתי צריך לאגור כוח, לא רק בגופי, אלא גם ברוחי. גם אם הרופא לא היה יכול לראות זאת, יכולתי לומר לו שהדבר הגרוע ביותר לא היה העונש הגופני שספגתי, אלא הפחד שעדיין היה נעוץ בתוכי. שתי המשרתות, כנראה משום שנמאס להן להתלונן על כל בני הבית האחרים, סיפרו לי שבלילה אני צועק בקול ומעיר אותן. התרגלתי לזה בזמן מסעי הארוך, וחוץ מזה הייתי מותש כל כך, עד שיכולתי שוב להירדם מייד, אבל כאן, החום והנוחות של מיטתי ריככו אותי. לעיתים קרובות לא הצלחתי להירדם שוב אחרי הופעת הסיוטים. אפילו לא הייתי בטוח ש"סיוטים" היא המילה הנכונה לתאר אותם. לעיתים קרובות כל כך אילץ אותי מוחי האכזר לשחזר דברים שקרו לי באמת. 

קמתי והלכתי אל המיטה, היומן בידי, ונכנסתי מתחת לסדין ולשמיכה שלא נזקקתי לה כי לא היה קר. לקחתי את היומן ותחבתי אותו במכנסי הפיג'מה שלי, כך שהיה מהודק בין הירכיים. ואז הסרתי את שקיק העור מצווארי והנחתי אותו באותו מקום. אם מסעי הארוך לימד אותי משהו, הרי זה החשיבות שבהכנת מקומות המסתור הבטוחים ביותר לדברים יקרים כאלה. 

השתרעתי על המזרן – עוד משהו שאלזה ואנטואנט התלוננו עליו, אבל בשבילי זה היה כמו לישון על ענן של כנפי מלאכים – עצמתי עיניים, אמרתי תפילה מהירה למען אבא ואימא, שנמצאים אי־שם בשמיים, וניסיתי להירדם.

מחשבה אחת הציקה לי. ככל ששנאתי להודות בכך, הייתה סיבה נוספת שבגללה כתבתי את המכתב לזוג לנדובסקי: אף על פי שידעתי שאני חייב להמשיך במסעי, עדיין לא הייתי מוכן לגמרי לוותר על התחושה הנפלאה מכולן – ביטחון.


"אטלס - סיפורו של פא סולט", מאת לוסינדה ריילי והארי ויטאקר | תרגום לעברית: דפנה לוי | מודן הוצאה לאור

613 עמודים | מחיר: 108 שקלים חדשים