"פינלי דונובן מחסלת" מאת אל קוזימנו הוא הראשון בסדרת ספרים חדשה ועטורת פרסים, שכיכבה ומככבת בראש טבלת רבי המכר. מעבר לים כבר יצאו לו שני ספרי המשך.
פרק 1
ידוע שרוב האימהות מוכנות להרוג מישהו עד שמונה וחצי בבוקר בכל יום נתון. באותו בוקר של יום שלישי, שמונה באוקטובר, הייתי מוכנה לעשות את זה כבר ברבע לשמונה. למי שעדיין לא נאלצה להחליף חיתול לסרבן בן שנתיים מרוח בסירופ מייפל, בזמן שבת הארבע מחליטה להסתפר לפני הגן, ובה בעת לברר לאן נעלמה הבייביסיטר ולנגב קפה מקנקן שעולה על גדותיו כי מרוב עייפות שכחת להכניס את הפילטר, אומר זאת במילים פשוטות:
הייתי מוכנה להרוג מישהו. לא כל כך משנה מי.
איחרתי.
הסוכנת שלי כבר ישבה ברכבת מגרנד סנטרל לתחנת יוניון, שם הייתי אמורה לפגוש אותה לבראנץ' במסעדה שלא יכולתי להרשות לעצמי לאכול בה, כדי שנחשב בדיוק בכמה ימים אני מאחרת בהגשת הספר שהתחלתי לכתוב שלוש פעמים וכנראה לעולם לא אסיים אותו כי... סיבות. אלוהים, תסתכלו מה קורה פה.
קבענו לעשר, כי גרתי בבית קולוניאלי בסאות' ריידינג, וירג'יניה, ששוכנת לא רחוק מהעיר. אבל היא מספיק רחוקה כדי שאנשים שמוגדרים כשפויים בדרך כלל, יקנו בובות מתנפחות בגודל טבעי כדי שיוכלו להשתלב באגביות בנתיב המהיר בלי לקבל קנס, ובלי לחטוף צעקות מנהגים שטרם מכרו את נשמתם, ועדיין לא קנו בובות מתנפחות משלהם.
אל תבינו אותי לא נכון. לפני הגירושים אהבתי את סאות' ריידינג. זה היה לפני שגיליתי שבעלי שוכב עם המתווכת שלנו, שהיא גם חברה בוועד בעלי הבתים של הקהילה. משום־מה נראה לי שלא על זה חשבה סוכנת המכירות כשהיא אמרה שבגן העדן הפרוורי שלנו שוררת אווירה של "עיירה קטנה". העלון הציג תמונות של משפחות מאושרות מתחבקות על מרפסות ציוריות. הוא תיאר את השכונה במונחים של אידיליה ושלווה, ובדפים המבריקים של חוברת השיווק לא ראו מבעד לחלונות את האימא המותשת, הכעוסה, או את הפעוט העירום והדביק, או את השיער והדם והקפה על הרצפה.
"אימא, תתקני את זה!" דיליה עמדה במטבח ושפשפה את טלאי הזיפים המדמם שהשאירו המספריים בקרקפת שלה. זרזיף של דם זרם ממצחה וספגתי אותו בחיתול טטרה משומש כדי שלא יטפטף לה לעיניים.
"אני לא יכולה לתקן את זה, חמודה. ניקח אותך למספרה אחרי הגן." הצמדתי את הבד לקרחת עד שהדימום פסק. אחר כך תקעתי את הטלפון בין הכתף לאוזן, זחלתי מתחת לשולחן ואספתי את קווצות השיער בעודי סופרת צלצולים.
"אני לא יכולה ללכת ככה לגן. יצחקו עליי!" דיליה הזילה דמעות נזלת גדולות ואילו זאקרי פיזר פירורי טוסט בשערו והביט עליה ממרום הכיסא הגבוה. "אבא היה יודע איך לתקן את זה."
ראשי נחבט בחלק התחתון של השולחן ובן השנתיים פרץ ביללות. קמתי נוקשה, באגרוף מלא אניצי תלתלים של בתי. יתר השערות נחו בכתם סירופ על ברך המכנסיים שלי. בלעתי קללה כדי שבן השנתיים לא ישאג אותה אחר כך במשך שבועות מעגלת הסופר, וזרקתי את המספריים השעירות לכיור.
בסביבות הצלצול הארבעים ושבעה, השיחה עברה לתא הקולי.
"היי, ורוניקה? זאת פינלי. אני מקווה שהכול בסדר," אמרתי במתיקות, למקרה שהיא נמחצה למוות בתאונת דרכים או נשרפה חיים בביתה במהלך הלילה. לא כדאי לנהוג בטיפשות ולהשאיר הודעה שבה את מבטיחה להרוג מישהי אם היא תאחר, ואז לגלות שכבר רצחו אותה. "קבעתי איתך לשבע וחצי כי יש לי פגישה במרכז העיר. אולי שכחת?" סימן השאלה בסוף המשפט רמז על כך שזה בסדר. שהכול בסדר. אבל שום דבר לא היה בסדר. אני לא הייתי בסדר. "אם תקבלי את ההודעה, תחזרי אליי. בבקשה," הוספתי לפני שניתקתי, כי הילדים צפו בי ואנחנו תמיד אומרים סליחה, בבקשה ותודה. ניתקתי, התקשרתי לאקס שלי, ושוב תחבתי את הטלפון מתחת לאוזן ושטפתי מידיי כל תקווה להציל את היום.
"וֶרוֹ באה?" שאלה דיליה, שחיטטה בראשה במעשה ידיה, והזעיפה פנים אל מול אצבעותיה האדומות והדביקות.
"לא יודעת." ורו בטח תושיב את דיליה על הברכיים ותסגנן את הבלגן הזה לאיזו תסרוקת טרנדית. או לפחות תסתיר אותו מתחת לצמה צרפתית מתוחכמת. הייתי די בטוחה שאם אני אנסה לעשות את זה, המצב רק יחמיר.
"את יכולה להתקשר לדודה איימי?"
"אין לך דודה איימי."
"יש לי. היא הייתה אחות של תֶרזה בקולג'. היא תסדר לי את השיער. היא למדה להיות קוסמונאוטית."
"את מתכוונת קוסמטיקאית. וזה שהן למדו יחד באוניברסיטה, לא הופך את איימי לדודה שלך."
"את מתקשרת לאבא?"
"כן."
"הוא יודע לתקן דברים."
לבשתי חיוך מאולץ. סטיבן ידע גם להרוס דברים. למשל, חלומות ונדרי נישואים. אבל לא אמרתי לה את זה. חרקתי שיניים, כי הפסיכולוגית של הילדה אמרה שלא בריא להשתלח באקס לפני הילדים. והשכל הישר אמר שלא כדאי לעשות את זה במיוחד כשאת מנסה להשיג אותו בטלפון, כדי לבקש ממנו שישמור עליהם.
"יש לו טייפ," התעקשה דיליה, ועקבה אחריי כשגרפתי את שאריות ארוחת הבוקר מרחבי המטבח וזרקתי את השפיות שלי לכיור יחד עם הצלחות.
"את מתכוונת מסקינג טייפ. ואי־אפשר לתקן את השיער שלך במסקינג טייפ, מותק."
"אבא יכול."
נאנחתי מעומק הלב. "מסקינג טייפ. אני יודעת."
אוויר סתווי מעופש חדר לחניה המקורה כשפתחתי את דלת ההרמה. הדלקתי את האור, אבל החלל המשיך להיות אפלולי ומדכא, עם כתם השמן שהשאירה הפורד F-150 של סטיבן על רצפת הבטון, והדודג' קרוואן המאובקת שלי. מישהו צייר פאלוס על החלון האחורי המאובק שלי, ודיליה לא נתנה לי לנקות אותו כי היא אמרה שהוא נראה כמו פרח, וכל העסק נראה לי כמו מטפורה הולמת לחיי באותה עת. שולחן עבודה עמד ליד הקיר האחורי של החניה, ומעליו לוח תלייה לכלים. אלא שלא היו שם כלים. רק כף גינון ורודה גנרית בעשרה דולר מחנות קמעונות ענקית — אחת מקומץ דברים שסטיבן לא לקח כשהוא רוקן את החניה. לטענתו, הכול היה שייך לחברת הגינון שלו. נברתי בשאריות שנשארו על השולחן — ברגים בתפזורת, פטיש שבור, בקבוק כמעט ריק של חומר ניקוי לריפוד — ומצאתי גליל של מסקינג טייפ כסוף. הוא היה דביק ושעיר בדיוק כמו הילדים שלי, ונכנסתי איתו הביתה.
הדמעות נעלמו מעיני האיילה של דיליה. היא הביטה בנייר הדבק בביטחון של ילדה שהגברים החשובים בחייה טרם אכזבו אותה.
"את בטוחה?" שאלתי, וחפנתי כמה משערותיה הצהבהבות.
היא הנהנה. הבאתי כובע סרוג ממתלה המעילים בחדר הכניסה וחזרתי למטבח. זאק צפה בנו עם חתיכת ואפל על הראש, מצמיד ומפריד את אצבעותיו הדביקות בעיניים פעורות ובהבעה כמעט מיסטית. אני די בטוחה שהוא חירבן.
יופי. שסטיבן יחליף לו.
המספריים שלי היו קבורים תחת ערמת כלים מלוכלכים מארוחת הבוקר, אז הבאתי סכין מהבלוק שעל הדלפק. נייר הדבק התקלף מהגליל בצווחה רמה, והחזקתי את הקווצות הגזורות צמוד לראש של דיליה. עטפתי את הראש שלה בכתר כסוף מחריד למראה, עד שהשיער (ברובו) נדבק למקומו. הסכין הייתה קהה ובקושי הצלחתי לחתוך את הדבק מהגליל.
אלוהים.
אילצתי את עצמי לחייך כשחבשתי לה את הכובע הסרוג והנמכתי אותו ככל האפשר כדי להסתיר את הראיות. דיליה חייכה אליי וסילקה את אסופת הקווצות נוסח פרנקנשטיין מעיניה באצבעות קטנות.
"מרוצה?" שאלתי, וניסיתי להתעלם מגוש השיער שהשתחרר ונפל על כתפה, כדי שלא תשים לב.
היא הנהנה.
תחבתי את הסכין ואת הדבק לתיק ההחתלה יחד עם הטלפון, קטפתי את זאק מהכיסא והרמתי אותו כדי לרחרח את החיתול. בשביעות רצון השענתי אותו על המותן וטרקתי את הדלת מאחורינו.
אני בסדר, אמרתי לעצמי כשלחצתי על מתג ההפעלה של דלת החניה. המנוע נדלק, וצליל החריקה של הדלת המתרוממת הטביע את פטפוטי הילדים כשאור היום הסתווי האפור הציף את החלל. העמסתי את כולנו במיניוואן, והנחתי בזהירות את זאק עם החיתול הספוג במושב הבטיחות. זה לא היה מספק כמו בעיטה במפשעה של האקס, אבל תינוק דביק בן שנתיים עם חיתול מלא חרא היה המיטב שהצלחתי להפיק באותו יום.
"פינלי דונובן מחסלת", אל קוזימנו | מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאת כנרת זמורה | 318 עמודים | מחיר: 98 שקלים חדשים