ראשית דבר
האנה, 1958
לא סיפרתי לסטיוארט את כל האמת על המקום שממנו באתי. קודם כול מפני שהוא לא היה מבין. איך יבין אם אני עצמי לא ממש מבינה? וחוץ מזה, אם הייתי מספרת לו הוא ממילא לא היה מאמין לי. היה מקמט את מצחו, והעיניים הכחולות שלו היו מתרככות, מתכווצות מעט בזוויות, מאירות את גילו וגם את טוב לבו. אוי, יקירתי, אולי היה אומר - כמו שאמרה פעם האחות לואיזה אחרי שהגעתי מתנודדת לכנסייה האחרונה שעוד שרדה, קפואה מקור וגוועת מצמא ומרעב.
לפעמים, אפילו עכשיו, אני תוהה אם המצאתי את כל זה. אם גם מקס היה רק חלום, פרי דמיוני. בלתי אפשרי כמו כל השאר.
אַת עברת טראומה, האחות לואיזה הזכירה לי אחרי שהלכתי לראשונה לדוקטור בברלין. המוח שלך מתעתע בך כדי לגונן עלייך.
וזה היה מוזר, אבל כשהאחות לואיזה אמרה את זה, אני כמעט האמנתי לה. היא הרי לא טועה, נזירה כזאת בגלימה, שפניה חרושות קמטים וחיוורות כשלג, עיניה הבהירות ירוקות וחיוכה רך. והיא בטח לא משקרת. אחר כך היא הצביעה על הכינור שבידי. אני יכולה לשמוע אותך מנגנת, יקירתי?
היא נגעה בסטרדיוואריוס שלי. קיבלתי אותו כשמלאו לי שש-עשרה, מתנת יום הולדת אקסטרווגנטית מסבא מוריץ, מעט לפני שנפטר. החזקתי אותו בידי כשחזרתי להכרה בשדה. ופעם אחת גם ניגנתי בו למקס, בחנות הספרים. ואפילו היום, הדבר היחיד שעדיין נראה לי אמיתי הוא הכינור שלי.
מגיל שש אני מנגנת בכינור, ותמיד הרגשתי שהוא חלק ממני, איבר נוסף, הכרחי וחיוני להישרדות היום-יומית שלי. הכינור שלי מחבר בין ההווה לעבר שלי, בין החלומות שלי למציאות. אצבעותי נעות בזריזות על המיתרים, והראש שלי שוכח את כל שאיבדתי או שכחתי. רק המוזיקה היא בת-לווייתי הקבועה. רק המוזיקה לבדה. לא סטיוארט, לא מקס. לא העכשיו, גם לא העבר.
"האנה," סטיוארט קוטע אותי היום. בראש גיליון התווים שלי כבר סימנתי בעיפרון את התאריך: 6 בנובמבר, 1958, כדי לדעת שזה אמיתי, כדי שלא אשכח. כל יום אני עושה את זה, עוד מאז שגרתי בלונדון עם יוליה. לפעמים אני בכל זאת שוכחת בת כמה אני, אבל האצבעות שלי כבר לא מתנועעות כמו פעם. יש ימים שבהם מפרקי אצבעותי מתנפחים, ואני חייבת לעטוף אותם בשקיות קרח כשאני מגיעה הביתה אחרי האימונים. גם את זה, כמו המון דברים אחרים, אני מסתירה מסטיוארט.
היום, כמו בכל יום אחרי החזרה הקבוצתית, אני מתאמנת בקונסרבטוריון. באביב התזמורת עומדת לצאת שוב לסיבוב הופעות. לאירופה, הפעם. ננגן באך, ויוולדי והולסט, בלונדון, בפריז, בברלין. בתור כנרת ראשונה אני חייבת לנגן הכול נכון, מושלם. אמנם אני כבר מכירה היטב את המנגינות, אבל זה לא מספיק. אני חייבת גם לנשום אותן. המוזיקה צריכה להיות מוטבעת לי בעור, בזיכרון, כדי שלעולם לא אשכח אותה, כמו בושם מתוק שריחו נשאר איתי ומשתלט לי על החושים.
כשסטיוארט מגיע, אני מניחה את הכינור שלי על ברכי ומחייכת אליו. סטיוארט יקירי המתוק שלפני חמש שנים צירף אותי לחברי התזמורת. הוא מבוגר ממני בעשר שנים ורוצה כל כך להתחתן איתי, כפי שכבר אמר לי יותר מפעם אחת. אבל אני צוחקת ומעמידה פנים כאילו אני בטוחה שהוא מתלוצץ, אפילו ששנינו יודעים שהוא רציני. אַת נשמה זקנה, הוא אמר לי פעם כמו בניסיון להסביר את פער הגילים בינינו. ורק אז עלה בדעתי: אולי סטיוארט באמת מכיר אותי?
"האנה," הוא אומר עכשיו. "יש לך פה חבר שבא לבקר אותך."
העולם שלי בניו יורק הוא בועה. חזרות ואימונים. אני גרה לבד בדירת שני חדרים בגריניץ' וילג', ואף שאני מיודדת כמעט עם כולם בתזמורת, אף אחד מהם אינו באמת חבר קרוב שלי. רק סטיוארט. וגם הוא רק מפני שנדמה לו שהוא אוהב אותי. נדמה לו שהוא מבין אותי. "זו בטח טעות," אני אומרת לו ומחזירה את הכינור אל סנטרי.
"שום טעות," סטיוארט אומר. "הוא ביקש את האנה. 'הבחורה שמנגנת כמו אש בכינור,' הוא אמר." סטיוארט צוחק ועיניו מתכווצות. הוא גם משועשע וגם מתפעל מהתיאור המדויק.
פעם, לפני שנים רבות, כשהתעקשתי שאני חייבת לוותר על כל זה ושכבר הרסתי הכול, מקס אמר שיהיו לי עוד אודישנים, יהיו עוד תזמורות. ואסור לך לוותר, הוא אמר לי. את מנגנת כמו אש בכינור, האנה. אסור לך לוותר על האש שלך.
מקס, 1931
מקס שמע את האנה עוד לפני שראה אותה. נכון יותר שמע את הכינור שלה מפלח את אוויר האודיטוריום בליסֵאוּם: חד ובהיר, יצרי ועצום. עד אז מימיו לא שמע כינור מלבד אולי בילדותו, בתקליט על הפטפון של אמו. ובמציאות הדהד קולו באולם הגדול והריק, יפהפה ועוצמתי כל כך שמקס קפא לרגע במקומו.
את דלת האודיטוריום הזה מקס פתח בטעות. הוא חיפש הרצאה של הֶר דֶטווַיילֶר על כלכלה, שנערכה כפי שהתברר באודיטוריום אחר, בבניין שמעבר למדשאה. הליסאום של גוּטֶנשטַט היה בית תרבות גדול ובעל מבנים מפוזרים. מקס קרא לא נכון את המפה, טעה במיקום הקורס שלו ובִמקום האולם שאליו ביקש להגיע, מצא את עצמו בדיוק ממול, היכן שהאנה התאמנה בנגינה על הבמה.
הוא פסע לקראתה, לעבר המוזיקה. עיניה היו עצומות ודמותה נראתה קטנה, אבל גופה התנודד עם הצלילים שניגנה כאילו כוח של רוח פרצים ענקית הניע אותה לפנים ולאחור בלי להפיל אותה כלל. לא. היא שלטה במוזיקה, בכלי. זה היה ברור לו גם בלי לדעת דבר על מוזיקה ועל כינורות. האישה הזאת היא שכבשה את המוזיקה ולא להפך.
היא סיימה בהינף חזק של הקשת כלפי מטה, ואז פקחה את עיניה וראתה אותו עומד שם, במרחק של פחות משלושה מטרים מהבמה עכשיו - כי בזמן שהאזין הוא התקרב עוד ועוד. היא הניחה יד על פיה. המומה? מבוהלת? כועסת?
"אני... אני... מצטער," הוא גמגם. "טעיתי באולם." פתאום הרגיש מטופש כי התפרץ למרחב שלה. זו לא היתה הופעה; המוזיקה שלה בבוקר הזה היתה אמורה להיות פרטית. ומאחר שחש כמו פולש הוא הסתובב ויצא החוצה בריצה.
רק אחרי שחצה את המדשאה ונכנס לבניין הנכון הבין שהיה צריך להציג את עצמו, לשאול אותה לשמה. מפני שאת צליל הכינור ההוא, הכינור שלה, הוא לא הצליח לסלק ממחשבותיו.
לאבא של מקס היתה חנות ספרים קטנה במרכז גוטנשטט, וכשלבו נדם באביב שעבר, באופן פתאומי ומהיר באמצע שיחה עם לקוח, מקס תפס את מקומו בחנות. אמא שלו מתה כשמקס היה רק בן עשר, כך שרק הוא נותר אחרי מות אביו. לא היתה למקס ברירה אלא להמשיך לנהל את החנות. וגם אם היתה לו ברירה היה בוחר בזה: הוא אהב את החנות של אבא שלו - את ריח הספרים, הדיו, הנייר, דבק הכריכות, את הלקוחות שנכנסו כדי לחפש סיפורים והמלצות. מקס שאב נחמה מחייו בגוטנשטט, העיר הקטנה שהכיר ושבּה גדל, במרחק שעת נסיעה אחת בלבד ברכבת מערבה מברלין. אבל החנות היתה עכשיו שקטה מבעבר, וזאת הסיבה שמקס נרשם להרצאה בכלכלה של הר דטוויילר. לא פעם ולא פעמיים עלה בראשו ההרהור שלא לנצח יוכל לנהל את חנות הספרים, שאולי הוא צריך ללמוד עוד משהו. ושיעור בכלכלה נראה לו התחלה טובה בכיוון הזה, ולוּ רק כדי לאזן את מצבה של חנות הספרים.
הוא התגנב לאודיטוריום הנכון באמצע ההרצאה של דטוויילר וניסה לא למשוך תשומת לב. רוב המושבים היו תפוסים, ובקדמת האולם נראה דטוויילר - קשיש מקריח וממושקף בעל עודף משקל - שדיבר בלהט ושִרבט בגיר משוואה על לוח. כל האנשים סביב מקס האזינו בריכוז ורשמו לעצמם. והוא ניסה לעקוב אחר ההרצאה. עברו כמה שנים מאז שהיה תלמיד, והאמת היא שהוא תמיד נהנה מספרוּת הרבה יותר מאשר ממתמטיקה וממדע. מחשבותיו נדדו בחזרה אל האישה שניגנה בכינור מעבר למדשאה. אולי יספיק עוד לתפוס אותה אם יחזור לשם? הוא רצה לשאול לשמה, לשאול אותה אם היא אוהבת ספרים, או קפה. כן, הוא יזמין אותה לקפה.
הוא חזר וחמק החוצה, חצה בריצה את המדשאה ונכנס שוב לאודיטוריום שבו היא ניגנה על הבמה. אבל עכשיו היה האולם ריק; מקס החמיץ את ההזדמנות שלו.
מקס גר בגוטנשטט בהאוּפּטשטראסֶה, מרחק עשר דקות ברכבת מהליסאום, בדירת שלושה חדרים קטנה מעל חנות הספרים. הדירה עדיין הכילה חפצים רבים של אביו וגם כמה של אמו אף שנפטרה כבר לפני יותר מעשר שנים. החיים שלהם היו לחייו של מקס, בתוספת כאב עמום של בדידות שתקף אותו מדי ערב. חנות הספרים שכנה באזור הקניות של גוטנשטט, צמוד למאפייה של פיינשטיין ומול חנות הדגים של הֶר סוקולוב. בין שני אלה מעולם לא חסר לו משהו טרי לאכול, אף שמאז מותו של אביו חסרה לו לעתים קרובות חֶברת אדם לאכול איתו. הוריו מעולם לא היו בודדים כאן - קודם היו זה עם זה. אחר כך אביו היה איתו. ואף שהיו למקס חברים בגוטנשטט, זה לא היה אותו דבר.
כשחזר בבוקר ההוא מהליסאום, חיפש מקס בארון חדר השינה עד שמצא את הפטפון הישן של אמו ואת התקליטים שלה. הם היו מאובקים מחוסר שימוש, והוא לא ידע אם התקליטים עדיין ינגנו. כשניסה אחד מהם, בקע ממנו קול אופראי גבוה ומרוחק וצורמני. זה לא דמה כלל למנגינת הכינור שהוא שמע. אפילו לא במעט. והוא הרגיש שוב אצלו בבטן מין כאב, מין ריקנות.
מקס פתח את חנות הספרים בצהריים (כמו בכל יום עכשיו, פרט לימי ראשון), וכשסידר מעט את המדפים בעודו חש בודד למדי, שלח מבט לעבר הארון בירכתי החנות. לפני שנים אבא שלו התקין שם מנעול ותלה על הדלת שלט שמזהיר את הלקוחות: אכטוּנג! השלט היה עדיין תלוי שם אבל לא ראו אותו, כי כמה חודשים קודם לכן מקס העמיד מדף ספרים לפני דלת הארון.
רק פעם אחת הוא פתח את דלת הארון, ביוני. כחודש לאחר שאביו מת. לבו כאב כל כך, והעבודה בחנות כבר האטה. המצב הכלכלי היה רע, ולאנשים שמודאגים מקניית אוכל אין כסף לספרים. ונוסף לכול החברה שלו, אֶטָה, בדיוק אז עזבה אותו והוא נתקף רחמים עצמיים. הוא תהה: אז ככה זה? זה כל מה שמצפה לו בחייו? או שיש גם משהו אחר?
הפעמון מעל דלת החנות צלצל והחזיר את תשומת לבו של מקס לחזית החנות. ושם, למרבה תדהמתו ושמחתו, ראה אותה נכנסת לחנות הספרים שלו: אותה צעירה יפהפייה שניגנה קודם בכינור בליסאום.
הוא בהה בה בפה פעור קמעה. היא היתה גבוהה מששיער כאשר ראה אותה למעלה על הבמה, נמוכה ממנו רק בראש. שערה החום היה אסוף מאחורי ראשה, אבל תלתלים סוררים חמקו מלפנים ונפלו בקווצות אקראיות על פניה שצורתן לב. היא הסיטה אותם לאחור בהיסח הדעת.
"השארת את זה," היא אמרה במהירות. "כשהיית... מה בדיוק עשית הבוקר? ריגלת אחרי או משהו?"
היא הושיטה לעברו ספר, ורק אז הוא נזכר שהחזיק אותו בידו בזמן שהתפרץ לנגינתה בכינור. הוא לקח אותו כדי לקרוא ברכבת. הניח אותו כנראה באודיטוריום ועד עכשיו שכח אותו לגמרי. כמו כל הספרים שהם מכרו בחנות, גם זה נשא בסופו חותמת עם שם החנות וכתובתה. אבא שלו תמיד אמר שזו הדרך להזכיר ללקוחות שלהם שכבר הפכו את הדף האחרון, לחזור ולקנות עוד ספרים.
מקס לקח בחזרה את הספר והודה לה. "אני מקס," אמר. "מקס בייסינגֶר."
"אה, אז זאת החנות שלך?" היא העבירה את אצבעותיה על גבי שורת שדרות ספרים באחד המדפים. בייסינגר בוּכהַנדלוּנג - המילים שהוטבעו בסוף הספר היו מצוירות גם על חלון הראווה של החנות.
"כן, היא היתה של אבא שלי אבל הוא נפטר לא מזמן."
היא הרימה את עיניה מן המדף ופניה התרככו. "אוי, אני מצטערת." היא ניגשה לעברו והושיטה את ידה. "האנה גינסבֶּרג."
הוא לחץ את ידה. אצבעותיה היו זעירות, רזות, אבל מגען היה חזק למדי. "לא התכוונתי להפריע. נכנסתי בטעות לחדר הלא-נכון. אבל הנגינה שלך בכינור... היא, היא יפה כל כך."
היא חייכה מעט ומשכה בחזרה את ידה. "טוב, יפה מצדך שאתה אומר את זה, אבל הֶר פרוּכטֶנוואלדֶר - המורֶה שלי בליסאום - אומר שהנגינה שלי עדיין לא מספיק טובה בשביל התזמורת הסימפונית."
"לא מספיק טובה? הוא השתגע?" מקס אמר במהירות.
היא צחקה. "וגם אתה כנר?"
הוא נד בראשו. "אבל הנגינה שלך... היא מדהימה. מיָמַי לא שמעתי דבר כזה."
"יש מאות כנרים בברלין ובסביבותיה. אין בי שום דבר מיוחד," היא אמרה.
"אני חולק עלייך," מקס אמר. "אני חושב שאת מיוחדת, האנה גינסברג."
היא צחקה שוב ואמרה לו שהיא צריכה ללכת, שהיא באיחור.
"נתראה שוב?" הוא קרא אחריה, אבל היא לא ענתה. היא הרימה יד ונופפה לעברו מאחור בדרכה החוצה.
אור שמש אחר הצהריים נפל על סיכת הפרפר הבהירה שהחזיקה מאחור את תלתלי שערה וזו נצנצה ולרגע סנוורה אותו. הוא מצמץ, והיא כבר נעלמה.
האנה, 1946
כשפקחתי את עיני הייתי בשדה. השמים היו שחורים. מיליון כוכבים זהרו מעלי, והמחשבה הראשונה שלי היתה שהם יפים כל כך. שהלילה הוא יהלומים וקונצ'רטו של בטהובן ברה מז'ור. ואז קלטתי שאני מחזיקה בידי את הכינור שלי. לופתת אותו ביד ימין, באצבעות מאובנות וקרות, ורועדות. ידַי רטטו כל כך שהכינור הכה ברגלִי והעץ הקשה שלו חבט בברכִּי.
"מקס," קראתי. "מקס?" קולי רעד והמילים חזרו אלי בהד. שום תגובה. רק דממה ושמי לילה וכוכבים. והכינור שלי?
זה עתה הייתי בחנות הספרים. ניגנתי מאהלר, ומקס ישב מאחורי הדלפק, קרא ספר. נגני לי אש, האנה. הוא הסתכל עלי כמו תמיד כששכבנו זה לצד זה במיטה, עיניו הירוקות בוערות כאילו מוזיקה ותשוקה חד הם. אש.
אני חייכתי אליו, עצמתי את עיני כדי לנגן והמוזיקה השתלטה עלי. אבל אז נשמע רעש מחריד: חבטות בזכוכית. קולות גברים. האֶס-אֶס. הם צעקו שנפתח להם. צעקו שהפרנו את החוק. מה כבר עשינו?
החנות כבר נסגרה בערב; מקס נעל את דלת הכניסה. אבל אני אהבתי את האקוסטיקה בחנות לכן לעתים קרובות התאמנתי בה בערבים. האנשים טלטלו את הדלת, הדפו אותה. המנעול עמד להישבר.
את חייבת להתחבא, מקס אמר ורץ אל ירכתי החנות. החבטות בשמשת חלון הראווה לא פסקו, ואני רצתי לעבר מקס. הוא אחז בי קרוב אליו וחיבק אותי בכוח.
וזה הדבר האחרון שזכרתי כעת בליל הכוכבים בשדה. איך לכל הרוחות הגעתי לכאן? ואיפה זה בדיוק כאן?
"מקס," קראתי שוב, בקול חרישי יותר הפעם. בגלל האס-אס. מה אם הם עדיין מחפשים אותי?
אבל השדה היה פתוח, שקט; אוויר הלילה היה צלול וקריר. הצטמררתי. מרחוק שמעתי ינשוף מצווח, אבל שום דבר מלבדו. צבטתי את עצמי בזרוע וזה כאב, אבל דבר לא השתנה. זה לא חלום. אני כאן, היכנשהו, ואני לבד.
התחלתי ללכת. כי מה עוד יכולתי לעשות? לא יכולתי להישאר בשדה, לחכות למקס או לאנשי האס-אס הנוראים, שרצו מה? לעצור אותי? לרצוח אותי? ובמה בדיוק פשעתי? הצטמררתי שוב, אבל אחזתי בכינור שלי והמשכתי ללכת.
הלכתי והלכתי והלכתי, וצבע השמים החל להשתנות משחור לאפור-פנינה ואז לכתום-כחול. מרחוק הופיעה קתדרלה. תחילה ראיתי את הצריח, נישא מעל לגבעה, וכשהתקרבתי הבניין נראה לי איכשהו מוכר, דומה לקתדרלה שהייתי רואה מבעד לחלון הרכבת בנסיעה מהאופטשטראסה לכיוון הליסאום. אבל הכנסייה ההיא היתה לבנה; וזו היתה חומה. רגלי היו עייפות כל כך, אבל חשבתי שאם רק אגיע לשם מישהו ודאי יעזור לי להגיע בחזרה לחנות הספרים. ומקס ודאי יֵדע מה קרה. מקס יזכור. מקס. מה אם קרה לו משהו?
חזרתי על זה שוב ושוב בראשי, על המילים האחרונות, הרגעים האחרונים עם מקס, דחקתי בעצמי לזכור מה היה אחר כך. אבל למרות מאמצי לא הצלחתי לזכור איך הגעתי לשדה הזה.
הגעתי לפתח הכנסייה צמאה וקפואה. ועייפה. ראשי כאב, ומשהו היה לגמרי לא בסדר. את זה ידעתי. רק לא ידעתי מה לא בסדר, והגוף שלי היה כבד מאימה ומתשישות.
האם האס-אס פרצו אז את הדלת, לקחו אותי והביאו אותי לכאן? האם נחבטתי בראש? בגלל זה אני לא מצליחה לזכור? האם נפצעתי? הנחתי יד על הראש, על הפנים - הכול כרגיל. אין נפיחות, אין דם. אין כאב.
פתחתי את דלת הכנסייה ונכנסתי פנימה. היא היתה מלאה ספסלי עץ, ריקים כולם. חלון ויטראז' גדול מלפנים היה חסום חלקית בקרשים כאילו התנפץ ועדיין לא תוקן. "שלום," קראתי. "יש כאן מישהו? שלום?"
איש לא ענה, והרגשתי מותשת. בתוך הכנסייה היה הרבה יותר חם, ניגשתי לספסל הכי קרוב, נשכבתי על מושב העץ הקשיח וחיבקתי בכוח את הכינור שלי אל חזי. פשוט אנוח קצת. אולי כשאתעורר אהיה שוב בחנות הספרים, אחזור אל מקס.
"את בסדר, בִּתי?" קול אישה העיר אותי משנתי. בדיוק חלמתי על מוזיקה, כמו לעתים קרובות בשנתי. בכל עת מנגינות שהתאמנתי עליהן הרבה נצרבו בי עמוק כל כך שכמעט רדפו אותי בחלומות. עכשיו חלמתי וַגנֶר. אבל לא, זה לא הִתאים. הרי התאמנתי על מאהלר בחנות הספרים. אצבעותי התפתלו על לוח המיתרים של הכינור, חסרות מנוחה, מתאוות. האישה הניחה ידה על כתפי ואני קפצתי, פקחתי את עיני. הכנסייה. השדה. מקס? התכווצתי ונרתעתי מפניה. "זה בסדר, את מוגנת כאן. אני לא אפגע בך," האישה אמרה בעדינות. "אני האחות לואיזה."
"איפה אני?" שאלתי אותה.
"בכנסיית מינשֶן, בערך עשרים קילומטרים מברלין." אז זו באמת הכנסייה שהייתי רואה מהרכבת. צבעו אותה כנראה לא מזמן ולא שמתי לב. או אולי תמיד היתה חומה? "ומה מביא אותך הנה, בתי?"
"אני... אני..." רציתי לענות לה על השאלה. אבל לא ידעתי איך. "אני צריכה לחזור לגוטנשטט," אמרתי לה. "לבייסינגר בוכהנדלונג. ל... אֶה..." השתתקתי לרגע, נזכרתי שאסור לי לומר בגלוי וללא פחד את האמת על מקס ועלי. "אני פשוט צריכה ל... להגיע לחנות."
היא נדה בראשה וקימטה את מצחה. "החנות הזאת לא קיימת כבר שנים, בתי. מאז... מלפני המלחמה."
"לא, רק אתמול בלילה הייתי שם. שנים אחרי שהמלחמה הגדולה הסתיימה."
"המלחמה הגדולה?" היא התיישבה לידי על הספסל. "אני לא יודעת מה קרה לך," אמרה, "ובכל מקרה צר לי על זה, בתי... אבל עכשיו את מוגנת. כל המחנות שוחררו. היטלר מת."
תיעבתי את היטלר בכל נימי נפשי. הוא גזל ממני את אמי ואת התזמורת הסימפונית. ההקלה חלחלה עכשיו בגופי לשמע הידיעה שהוא מת. אבל למה לא זכרתי שזה קרה? "אם תוכלי לעזור לי להגיע לתחנה הסמוכה," אמרתי, "אני אחזור ברכבת לגוטנשטט."
"התחנה הופגזה," האחות לואיזה אמרה בעצב. "יש לנו מזל שאנחנו שרדנו כאן, עם נזק מזערי בלבד." היא שלחה מבט לעבר החלון החסום. "בואי, אביא לך קצת אוכל ומים, ונוכל לנסוע לברלין, לרופא."
"אני לא צריכה רופא," התעקשתי.
האומנם? הזיכרון שלי היה ריק, נטול כל זיכרון מן הרגעים שהובילו אותי הנה. וגם את האירועים שהאחות לואיזה עמדה עליהם לא זכרתי: היטלר מת; תחנת הרכבת הופגזה. אבל היא אמרה שחנות הספרים כבר לא קיימת, וזה הרי לא נכון. הלוא זה עתה הייתי שם.
"אני רק צריכה למצוא את מקס," אמרתי בהכנעה. אבל אם היא צודקת וקרה משהו לחנות הספרים, לגוטנשטט, אז איפה מקס?
אינני קתולית אלא יהודייה, וגם אינני דתייה, אבל שם בקתדרלה נשאתי בלבי תפילה חרישית: בבקשה, בבקשה, אלוהים. עשֵה שהכול בסדר עם מקס.
"בזמן אחר", מאת ג'יליאן קנטור. מאנגלית: ניצה פלד, 334 עמודים. לפרטים נוספים ולרכישה - עמוד הספר באתר ההוצאה