ניב הדס הוא עיתונאי, עורך ודי־ג׳יי. מוזיקה, תרבות וחיי הלילה היו מאז ומעולם הצלעות של משולש חייו.
פרולוג | הבוקר שאחרי
הוא התעורר מצריבת השמש על פניו. וליתר דיוק, על לחיו הימנית, המנומשת כל כך. מעולם לא סבל את התחושה הזאת — האור שנוגע בעורו החיוור והופך לחום אדמומי, שורף כמעט. הוא ניסה לסוכך על עצמו, ורק אז הבחין שידיו אזוקות מאחורי גבו, כלואות בחישוקי ברזל מחוספס שלחץ על המפרקים, הכאיב, שרט ואיים לחתוך אותם אם יבצע תנועה חדה. הוא לא ניסה. אשמה שיפדה את קרביו, והוא פלט יפחה. חבלים עבים היו כרוכים סביבו במהודק, פטמותיו בערו, והוא לא היה יכול להניע איבר. כל גופו כאב כאילו עבר תאונה. מקץ שניות או דקות — הוא לא ידע לומר — הרגיש טפיחה על כתפו. "מר חלפי? ליאור חלפי? זה אתה?" הוא הביט לשמאלו, הטה את צווארו מעלה בקושי, וראה שני שוטרים חמושים. היה קשה להתעלם מהנקישות המתכתיות של האקדחים באבזמי הנרתיקים.
"כן," השיב להם בקול סדוק וחלוש, "זה אני. זה הגיע לי, הכול בגללי." אחד מהם כיסה את פניו בכובעו וסינן לעצמו, "אלוהים ישמור, איזה סירחון." השני לבש על ידו כפפת פלסטיק עבה, הושיט אותה מהמרחק המרבי שהיה יכול לשמור ממנו ועדיין לגעת בו, וניסה לעזור לו להתרומם, מה שהיה קשה בהתחשב בכך שגם קרסוליו, כך הבין ליאור חלפי ממש באותו הרגע, היו אזוקים. הוא לא הצליח לקום. "אדוני, אתה בסדר?" שאל הגבוה מביניהם, זה שנשאר לעמוד לידו, בזמן שחברו שלף את נשקו והחל לסרוק את החצרות העזובות מעבר לכביש, היכן שבתי מלאכה, מוסכים ובתים נטושים, שבהם התקהלו פליטים, מהגרי עבודה, מסתננים — תלוי את מי שאלו — התאכסנו אחרי רדת החשכה. ריח הצחנה הסטנדרטי שאפיין את הסמטאות ליד התחנה המרכזית הישנה — שילוב של שתן, קיא, זרע, טבק, תבלינים עזים ואלכוהול זול — היה זניח לעומת הבאשה שעלתה ממנו. למרות חושיו המעורפלים, הריח עקץ את נחיריו. "זה אתה עשית, או שזרקו אותך לתוך זה, אדוני?" שאל הגבוה. תחילה לא הבין מה הוא רוצה ממנו — מה עשה בדיוק — וכשהבין, עלו מיצי קיבה לגרונו. הוא בלע את הנוזל המריר שמילא את חלל פיו ונשם עמוק. "כן, כן, אני בסדר גמור, הכול טוב." הוא רצה לומר שהביא את זה על עצמו, שהוא האחראי היחיד למצבו, אבל התאפק ושתק.
"זה לא נראה ככה, אדוני, מר חלפי, ליאור," גימגם הגבוה. היה ברור לליאור חלפי שהוא מנסה לרצות אותו. "אתה…"
"גבר, אמרתי שאני בסדר אז אני בסדר," הוא ענה בתקיפות. "תעזור לי להשתחרר בבקשה מהחרא הזה, ואני אלך הביתה." בעוד הגבוה מנסה להתיר את החבלים שקשרו אותו ולפתוח את האזיקים בעזרת אולר רב־שימושי שהוציא מפק"ל הכיס שלו, ונועד בדיוק למקרים כאלה, חזר הנמוך עם שני מהגרי עבודה סודנים, ידו האחת מכוונת אליהם אקדח, וידו השנייה מנופפת בארנק עור. "תראה את המפגרים האלה שמצאתי. אפילו לא הספיקו להתרחק עם הארנק שלך," הוא זרק את הארנק לכיוון ליאור חלפי, שעדיין היה אזוק ולא הצליח לתפוס אותו. "יאללה, זהה אותם כאן על המקום, נוריד אותם בתחנה ונלך כולנו הביתה. אה, ותבדוק שהכול בפנים. אם לא, אל תדאג, נחזיר לך את מה שהם לקחו, בדוק."
אחד מהם כיסה את פניו בכובעו וסינן לעצמו, "אלוהים ישמור, איזה סירחון." השני לבש על ידו כפפת פלסטיק עבה, הושיט אותה מהמרחק המרבי שהיה יכול לשמור ממנו ועדיין לגעת בו, וניסה לעזור לו להתרומם, מה שהיה קשה בהתחשב בכך שגם קרסוליו, כך הבין ליאור חלפי ממש באותו הרגע, היו אזוקים
"מה לעשות?"
"תן לי פה חתימה שזה הם, נעביר אותם לתחנה, ומשם הם מגורשים. אפילו לא על מטוס, בקושי חמור ייקח אותם בחזרה לסודן, וגם זה אם יהיה להם מזל."
"לא ראיתי אותם בחיים שלי. הם לא עשו לי כלום." הוא רצה לצרוח שהוא אשם, אך התאפק. הזעקה הידהדה פנימה והוא רעד.
"חלפי," קרא הנמוך בקול רם והרצין את טון הדיבור שלו. ליאור חלפי ידע לזהות את הנקודה הזאת אצל שוטרים, כשבן־רגע, רק כי זה מה שנוח להם, הם מסמנים אותך כאויב. "כולם יודעים שאתה מת על מסתננים," המשיך הנמוך, "ובחיים לא תוציא עליהם מילה רעה גם אם יראו לך צילום שלהם עוקרים לאמא שלך את הציפורניים, אבל בחיאת רבאק — יום שישי עכשיו, כולנו עייפים, בוא נסגור את הסיפור ונלך הביתה. אתה לא מכיר אותם, הם לא מכירים אותך, כולם פה פלונים אלמונים, רק שהם הסתובבו עם הארנק שלך בחצר מאחורה."
ליאור חלפי נשם עמוק. "בחיים אל תזכיר את אמא שלי," אמר, "וזה לא הם. שחררו אותי ורדו ממני."
"אם זה לא הם, אז מי כן?"
"אין לי מושג, ולפני שאני מתחיל להרים פה טלפונים שיכניסו אותך למח"ש לכל הסופ"ש, שחרר אותם. ושחרר גם אותי. אני חייב להגיע הביתה, דחוף."
פרק ראשון | דיזנגוף סנטר
דורון ישב מול המו"ל והביט בעיניו הכחולות. דבר לא הצליח להעכיר את צלילותן, גם לא עשן הסיגר שהסתלסל מעלה מן המאפרה והציף את מרפסת העץ הפונה אל הים בסירחון של יוקרה מלאכותית. שערו הסמיך והכסוף של המו"ל — סימן יחיד להיותו בסוף העשור השישי לחייו — היה מסורק הצידה, נח על ראשו כמו כתר ושיווה לפניו ארשת אצילית, שהודגשה על ידי מטפחת משי מקופלת במיומנות בכיס המקטורן שנתפר בהזמנה אישית על ידי חייט איטלקי בא בימים. מתחתיו ביצבצה כותונת לבנה, חפה מקמטים כאילו גוהצה תוך כדי השיחה ביניהם, שלצווארונה נקשרה בקשר וינדזור אריסטוקרטי עניבה שחורה־תכולה מפוספסת — לא דקה מדי, לא עבה מדי — שתאמה את המטפחת והדגישה את בוהק עיניו. קו המותן, שנתחם בשולי החולצה שנתחבה במהודק למכנסיים, הציג בטן שטוחה ומוצקה, תולדה של משטר אימונים יומי מפרך, חוות בריאות שוויצריות, דיטוקס בתאילנד ותזונה עילאית.
"אומרים שהשקיעה ביום הראשון של שעון החורף היא הקטליזטור העוצמתי ביותר לנוסטלגיה," אמר לו המו"ל כשהשמש נעלמה לתוך הים והתחלפה בחשכה, שהופרה רק על ידי התאורה החלבית במרפסת העץ. הוא רכן לעברו והתקרב אליו כל כך, עד שניחוח הבושם בריח יער האורנים שנרקח בהזמנה אישית בפרפומריה באנטוורפן צרב את נחיריו. "אותי היא שולחת לתקופת בית הספר היסודי. למשחקי הכדורגל שהיו נגמרים מוקדם מדי, עם רדת הערב ביום הראשון ללימודים. היינו קובעים לשחק מיד אחרי בית ספר, ובמקום לחזור הביתה היינו נשארים לדבר על הבנות. ככל שהתבגרנו, הציפייה לחושך הפכה ממאיימת למסקרנת. זה לימד אותי לאהוב אותו. לאן זה לוקח אותך?" דורון הסתכל סביבו וראה שולחנות עמוסים בבקבוקי יין עם תוויות שנכתבו בכתב יד מסולסל, ובדגה אקזוטית — סרטנים מאלסקה, תמנונים מדרום אפריקה, צדפות מהאוקיינוס האטלנטי; אנשי עסקים, פוליטיקאים, יזמים, לוביסטים, יורשים צעירים וידוענים, כולם לבושים בהידור; מלצרים שחגים באלגנטיות כמו במופע מחול מודרני, זמינים לכל פנייה, בכל עניין, בכל עת.
"אני לא טיפוס נוסטלגי," הוא השיב לבסוף, בדיוק כשגל התנפץ על שובר הגלים המסולע, כאילו הוזמן כדי לשוות לאמירתו נופך מרשים יותר משהתכוון. "שיט," הוא ציחקק, "זה יצא קצת דרמטי"
"אני לא טיפוס נוסטלגי," הוא השיב לבסוף, בדיוק כשגל התנפץ על שובר הגלים המסולע, כאילו הוזמן כדי לשוות לאמירתו נופך מרשים יותר משהתכוון. "שיט," הוא ציחקק, "זה יצא קצת דרמטי." ברמקולים נשמע ביצוע בוסה־נובה מתקתק לשיר אייטיז שהוא לא זכר את שמו. דורון בחן את החולצה המכופתרת המפוספסת שלבש במיוחד לפגישה והיתה קטנה עליו. הוא כבר לא היה בטוח שהבחירה לבוא עם ג׳ינס ונעלי אולסטאר היתה נכונה.
המו"ל חייך אליו ברוך מרגיע ואמר, "דורון, אתה לא צריך לחשוש מהמעורבות הגוברת שלי ב׳צו השעה׳. אין לי שום כוונה להתערב בתכנים. אני לא מתיימר להבין בעיתונות. אני בסך הכול איש עסקים שרוצה להרוויח כמה גרושים ומזהה הזדמנות. השוק צמא לתקשורת שלא רק מבכה את המצב כאן. כל כך רע לנו באמת? הנוכחות שלי היא רק כדי להחליק את כל עניין ההדלפות וחוק האיזונים שיושב עלינו." השולחן הסמוך עמד ריק, ומפת הבד הצחורה שכיסתה אותו היתה ספוגה מים, כתמים דהויים בשוליה, זכר לזוג הידוענים שישבו שם קודם ולבקבוק היין שנשפך להם. המו"ל סימן לאחד המלצרים, וזה הגיע מיד, פינה, ייבש וניקה את השולחן. רק אז המו״ל הציב במרכזו תיק מסמכים עשוי עור סוס חום כהה עם כפתורים, אבזמים וידיות מוזהבים, וראשי התיבות של שמו באנגלית שזורים בחוטי טורקיז בפינה הימנית העליונה, ופתח אותו.
בתנועה שנדמתה לדורון כחלק מזרימת האוויר במרפסת, הוא שלח לתוכו יד, הוציא ממנו מסמך והניח אותו מול דורון כמו מלצר המגיש תפריט. המילה הראשונה שבה הבחין היתה "חסוי" שהתנוססה בראש העמוד. מיד אחריה, באותיות מודגשות שתחתן נמתח קו דקיק, הכתה בו הכותרת, "נהלים חדשים ב'צו השעה'". "זה משהו קטן שניסחתי עם היועץ המשפטי," אמר המו"ל בחיוך. "מסמך פשוט שיסייע לנו בשקיפות מול משרד התקשורת בעקבות חוק האיזונים."
דורון המשיך לקרוא את המסמך:
אני הח״מ:
מספר ת"ז:
מספר עובד:
מתחייב כי במסגרת עבודתי ב"צו השעה" (להלן: "העיתון"):
לא אפרסם ידיעות, כתבות, ראיונות, מאמרים, רשימות ומסות המאזכרים את ראש הממשלה המכהן ובני משפחתו מבלי שהחומרים כולם יעברו במלואם טרום הפרסום לבאי כוחו של ראש הממשלה המכהן, ותתאפשר להם זכות התגובה.
לא אפרסם בשמי או בשם בדוי/ פסבדונים/ פרופיל מזויף בשום כלי תקשורת אחר, לרבות מדיה חברתית, ידיעות, כתבות, ראיונות, מאמרים, רשימות ומסות המאזכרים את ראש הממשלה המכהן ובני משפחתו.
לא אעשה שימוש בשמי/ פסבדונים/ פרופיל מזויף כמקור מידע עבור כלי תקשורת אחרים, לרבות מדיה חברתית, המבקשים לפגוע בראש ממשלה מכהן ובני משפחתו.
אכחיש את קיומו של מסמך זה.
על החתום
העורך הראשי
המו"ל
"מה שלא פחות חשוב הוא שהמסמך הזה מחייב את כל העובדים שלנו לנהוג בהגינות כלפי ראש ממשלה מכהן, ובהגינות כלפי מי שמעסיק אותם ומשלם להם בסוף כל חודש. אני רוצה ללכת לישון בלילה עם מצפון שקט, כשאני יודע שלא חתרתי תחת הריבון"
"מה בדיוק אתה רוצה לעשות עם זה?" שאל דורון, מוחה ממצחו אגלי זיעה שלא ידע אם הם אמיתיים או מדומיינים. הוא לא חש בשום לחות, רק ברקות שהלמו בו משני צדדיו, אולם העביר את ידו שוב ושוב על המצח, כמחפש דבר־מה. המו"ל הוציא מכיסו את המטפחת, רכן לכיוונו של דורון, טפח בה בעדינות על מצחו והושיט לו אותה. "שלך," הוא הכריז.
"אני רואה בנייר העמדה הזה מסמך מחייב. חשוב שבימים כאלה הממשלה תדע שיש בעל בית. שיש גורם ידידותי והגיוני מבפנים שאפשר לשאת ולתת איתו. שלא ישלחו לנו פתאום איזה קומיסר מטעמם שלא מבין עם מי יש לו עסק. זה גם טוב ל׳צו השעה׳. הקשר הישיר שיש לי לראש הממשלה, לשר האוצר ולרב הראשי הוא כזה שמאפשר לנו לשלוט במספר המפוטרים מתוכנו.
"מה שלא פחות חשוב הוא שהמסמך הזה מחייב את כל העובדים שלנו לנהוג בהגינות כלפי ראש ממשלה מכהן, ובהגינות כלפי מי שמעסיק אותם ומשלם להם בסוף כל חודש. אני רוצה ללכת לישון בלילה עם מצפון שקט, כשאני יודע שלא חתרתי תחת הריבון."
דורון הינהן בהסכמה, ואז אמר, "בסוף זה הכסף שלך, כן? אבל תהיה מוכן לזה שלא יהיה קל להחתים את כל העובדים. תהיה התנגדות של הוועד, זה כבר ברור, אבל גם אם נעקוף אותו, אני לא רואה את כל העיתונאים שלנו חותמים כאן."
"בדיוק פה אתה נכנס לתמונה," חייך המו"ל. "אני סומך עליך שתגרום לזה לקרות, ואני יודע שיש לי על מי לסמוך."
הטקסטים, ההודעות הקוליות, תמונות הסלפי האינטימיות שצילמה, וידאה שראה ואז מחקה — והסרטונים החטופים ששלחה לא היו קרובים לספק אותו. חודשי הסגר היו עבורו עינוי מתמשך, שסופם השרירותי — המדינה נפתחה בבת אחת מבלי להביט לאחור — גרם לו להצטער שלא ניצל את קשריו והפר את ההוראות
דורון שנא כל רגע במשבר. לא בגלל השיתוק המערכתי המוחלט, הפגיעה בכלכלה, החרדה מרבבות מתים שאחזה בציבור, גזרות המס, קריסת העצמאים, המגזר הרפואי המדמם, הפגיעה בחינוך, והתרבות המקומית שנכחדה; לא בגלל החוק לאיזון בתקשורת שעבר בעקבות הסמכויות הנכבדות שהממשלה לקחה לעצמה, או הפגיעה בפרטיות; אפילו לא בגלל הפיטורים ההמוניים שנאלץ להוביל, חלקם הגדול של עובדים שהוא עצמו הביא לארגון — אנשים טובים שהציל מהסגירה של העיתון "ישראל אחת" שבו הועסק עד שקיבל את חוזה העתק ב"צו השעה" — וכעת נתווספו על אויביו; הוא שנא את המשבר משום שנאלץ לבלות את כולו בבית, הרחק ממנה. הטקסטים, ההודעות הקוליות, תמונות הסלפי האינטימיות שצילמה, וידאה שראה ואז מחקה — והסרטונים החטופים ששלחה לא היו קרובים לספק אותו. חודשי הסגר היו עבורו עינוי מתמשך, שסופם השרירותי — המדינה נפתחה בבת אחת מבלי להביט לאחור — גרם לו להצטער שלא ניצל את קשריו והפר את ההוראות. לפעמים גם הוא התפלא על מידת הכוח שצבר.
המלצר הגיע, נושא מגש עמוס כלי כסף בוהקים, שסינוורו את דורון הלכה למעשה. קרני השמש, שמרביתה כבר נעלמה להאיר מקומות אחרים, השתקפו בהם וחדרו לעיניו. המלצר, שהבחין במחווה של דורון, הסיט את מבטו לפינה החשוכה היחידה במרפסת, הניח אותם בזה אחר זה במרכז השולחן והכריז, "שני לובסטרים מנובה סקוטיה, בסו־ויד עם ציר סרטנים על קרם טרטופו, פטריות יער וקציפת דבש־טימין." המלצר הסיר את המכסים, מילא את הגביעים ביין, ולאחר מכן הציב ליד הצלחות קערית עם כלים לפירוק הלובסטרים, מפיות בד עבות ומטליות לחות דחוסות במיוחד, ארוזות בפלסטיק שחור עם לוגו כסוף זוהר. כל כך זוהר, שדורון הכניס בחטף חמש מהן לכיסו מבלי שאיש הבחין בכך. הוא ניסה להבין אם טעה בזיהוי שיר מקודם, או שכעת התנגנה גרסת בוסה־נובה לשיר אייטיז אחר, ולא הצליח להחליט. הוא חיכה שהמלצר יקוד וישוב לחוג במעגל, ואז אמר בטון מתנצל, כזה שמפגין בפני המו"ל הבנה מוחלטת של יחסי הכוחות ביניהם, "אבל הסגרנו רבע מערכת רק לפני חודשיים," כאילו לא התהפכה בטנו מבפנים למשמע הבשורה — עשרות קולגות שבטחו בו ועכשיו בוודאי עוינים אותו. קולגות שיודעים מי הוא באמת.
"זה נכון, וזו היתה הקרבה מצדך שאף אחד לא שוכח, במיוחד לא אני," אמר המו"ל, "אבל הממשלה החליטה להדק עוד קצת את החגורה. מאז המשבר יש להם עילות וקטגוריות חדשות לבקשות איזון הסגרה, ואני אישרתי ניהול מבצע שיניב פירות." כשהדגיש את המילים "אני אישרתי", הישיר אליו את עיניו. "התרעה מתי זה הולך להתחיל אתה יכול לתת לי לפחות? בסוף אנחנו מדברים על אנשים," אמר דורון ולקח לגימה ארוכה מהיין. "לא, אנחנו מדברים על עסקים. וזה כבר התחיל, למקרה שלא שמת לב. אתם העיתונאים, תאמין לי. הכול אתם יודעים חוץ ממתי הסוף שלכם מגיע. עכשיו בוא אני אלמד אותך איך מפרקים את הצבתות כמו שצריך."
גם מאחורי מסנן המסכה המונית הצחינה כאילו נשפך בה בקבוק בושם זול על השטיחים האחוריים. מהמותגים הקיקיוניים שמציעים בדיוטי־פרי על הדלפק במחירים מגוחכים רק כדי להיפטר מעודפי המלאי. דורון, שהתאכזב למראה הסקודה שהגיעה לאסוף אותו, עיווה את פניו תוך שהוא חושש שהנהג ינסה לפתח איתו שיחה על המצב — הוא כבר טעה, ובמקום לנקוב בלקוניות בכתובת ביקש שיסיע אותו למערכת "צו השעה" — והעמיד פנים שהוא עובד: פתח את התיק שלו לראווה במחווה מוגזמת והחל למיין מסמכים חסרי חשיבות בהפגנתיות. הוא אפילו לא היה בטוח מה כתוב בהם או למה הם שם. לרוע מזלו, הם נתקעו במשך רבע שעה בפקק ביציאה מהנמל, שהיה כעת שוקק צעירים שמאסו במשבר והגיעו למתחם כדי להרגיש נורמליות; חלקם בילו במסעדות ובמועדוני התיירים על שפת הים, וחלקם נשארו במגרש החניה, עירבבו וודקה, ויסקי, ג׳ין, טקילה, ערק ואוזו עם משקאות אנרגיה על גג מכוניותיהם, השאירו את הדלתות פתוחות ושמעו טכנו צעקני בווליום מוגזם.
לא משנה מה התת־ז׳אנר האלקטרוני הספציפי שהתנגן ברקע — האוס, טכנו, טראנס, דראם אנ׳ בייס, דאבסטפ, אי־די־אם או אלקטרו — הוא חווה אותו כצפצופים חסרי פשר שהופקו על ידי מכשירים שהופעלו על ידי חסרי יכולת
לא היה לו מושג אם זו המוזיקה שהעמיד פנים מולה שאהב. כל המוזיקה האלקטרונית נשמעה לו אותו הדבר: חד־גונית ומטומטמת; ללא העומק, הכישרון, התעוזה, הכנות והכריזמה של מוזיקאים אמיתיים כמו שלום חנוך, ג׳ימי הנדריקס ופרדי מרקורי; לא היו טקסטים, לא בתים, לא פזמונים, לא תצוגות קוליות ולא סולואים וירטואוזיים. "זו רק טכנולוגיה," הוא חשב לעצמו, אך התבייש לומר לידה. לא משנה מה התת־ז׳אנר האלקטרוני הספציפי שהתנגן ברקע — האוס, טכנו, טראנס, דראם אנ׳ בייס, דאבסטפ, אי־די־אם או אלקטרו — הוא חווה אותו כצפצופים חסרי פשר שהופקו על ידי מכשירים שהופעלו על ידי חסרי יכולת.
הוא שמע פעם את אדם בלום טוען בלהט שטראנס הוא מוזיקה ישראלית עממית הרבה יותר אותנטית מאריק איינשטיין, והשתוקק לסתור אותו. הוא רצה לחשוף את הבלוף הפסבדו־אינטלקטואלי שלו ולהעמיד אותו במקום, להפריך את כל התיאוריה המאומצת והמאולצת שבדה — ניסיון חלול למצוא משמעות בנחות — שמבטלת את הפסגות של המוזיקה העברית לטובת הפרובוקציה. הרי לא יכול להיות שהוא באמת חושב שהזבל הזה, שללא סיוע פרמקולוגי בלתי אפשרי להפיק ממנו הנאה כלשהי — הוא מוזיקה. אילו היה הדבר תלוי בו, להלמות תוף הבס הטורדנית שחזרה על עצמה עד אין קץ לא היה מקום בחייו. אלא שכדי לפגוש בה, לראות אותה ולבלות עמה, הוא נאלץ להגיע שוב ושוב למקומות עם פסקולים אלקטרוניים מחרישים. מבחינתו כל אותם שרלטנים מדטרויט, שיקגו, ניו יורק, בריסטול, לונדון, פריז וברלין שגררה אותו לשמוע יכלו להימחק מדפי ההיסטוריה. הוא היה מאושר כשמועדוני ריקודים הוצאו מחוץ לחוק מיד בתום המשבר. כורח המציאות הוא התירוץ הטוב ביותר.
דורון הביט החוצה מחלון המונית והתמקד בשתי נערות שישבו על מכסה מנוע של טנדר מסחרי והניעו את הישבן במעגלים. הוא רצה להמשיך להסתכל, אבל המוזיקה צרמה לו. הוא ביקש מהנהג שיסגור את החלון, ודמויותיהן השחירו מולו. "מה אתה עושה שם, מציל את המדינה?" שאל הנהג, ספק בהומור ספק בסקרנות. "משהו כזה," הוא ענה בקול רפה, חותר למזער את השיחה. המונית יצאה לבסוף מהפקק בנמל והמשיכה לרחוב הירקון שנמתח לאורך שפת הים, רצועה כעורה של בתי מלון מיושנים; מאובנים אדריכליים, חיקוי פרובינציאלי פתטי לערים היפות בעולם. עוד סיבה טובה עבורו לשנוא את תל אביב. הוא התגאה בכך שאף פעם לא גר בה.
"הלילה הוא לנצח", ניב הדס | הוצאת זמורה | 270 עמודים | מחיר: 98 שקלים חדשים