פרולוג
אשמה, כמו חולד, לא זקוקה לאור כדי לחיות. היא גדלה יפה בחושך, כמו זנים מסוימים של תמנון. אשמה תופחת במקומות מכוסים ואפלים אבל אין שום דבר דומה לה כשהיא מכרסמת, דומה לאיך שהיא מרעילה.
יונתן חושב שאם יצליח לגדל את מיכאל בלי שהוא ממש ישנא אותו, הדבר יהיה בגדר נס. אם במקרה זה יקרה, אולי יום אחד הוא יתנצל בפני בנו. יוציא אל האור את כל האשמה שטיפח במהלך השנים, אדם הולך ובבטנו חממת תמנונים, וינסה לטעון בעדו. ומיכאל יחייך אליו את ההבעה המתפלאת-נבוכה שלו ואולי ירשה ליונתן ללטף לו את הראש ולהגיד, לא תיארת לעצמך שאני כזה, אה?
יונתן חושד שזה הגורל שלו, לפשל. זה כמו קוד גנטי, כמו שהשיער שלו חום והלשון שלו ורודה. יש בעולם אנשים מהוקצעים, ממורכזים, מלאים בפאסון. לרוב הם יגדלו ביישובים קהילתיים בצפון, ינגנו על סקסופון ובצבא ידלגו בין בסיסים בתודעת שליחות, מצומת גולני ועד שיזפון, ואז גם ימציאו איזה סטארט-אפ עם ערך חברתי שיביא להם את המיליון הראשון. יונתן, לעומתם, אפילו את הלידה של בנו הצליח לפספס.
זה היה במהלך המבחן האחרון שלו בתואר הראשון. להגנתו ייאמר ששרון הייתה אז בתחילת החודש השמיני, ההיריון היה תקין לחלוטין והעובר נראה פרפקט בכל בדיקות האולטרא-סאונד. ובכל זאת, כשיונתן הדליק את הפלאפון בסוף המבחן – פריטי מידע על התפקוד המוחי של תמנונים עדיין שוחים איפשהו בראשו – על המסך הבזיק מספר לא-ייאמן של שיחות שלא-נענו, והודעות טקסט עם מונחים מחרידים כמו "היפרדות שליה", "דימום" ו"הרדמה כללית". עד שהצליח להגיע לבית החולים הבן שלו כבר יצא אל ידיו של גבר אחר, רופא מנתח, שבפירוש לא היה אבא שלו.
קורה שאדם טופח לעצמו על השכם כי הצליח במבחן אחד, רק כדי לגלות שנכשל במבחן אחר, קריטי הרבה יותר. יונתן עמד שם מחוץ לבניין הפקולטה, פולט את ה"פאאאאאק!" הארוך ביותר שהשמיע, כנראה, מאז ועד עולם, והתחיל לרוץ. "שרון בסדר, הם בסדר!" אמא שלו נשבעה לו דרך הטלפון תוך כדי ריצה, אבל הוא סירב להירגע. אשתו דיממה והוא לא היה שם, הילד עוד לא נולד וכבר הוא הצליח לפספס אותו. הניסיון רב השנים שלו בכישלונות עמד לטובתו הפעם: הגוף כמו פיתח איזשהו מנגנון אוטומטי, קודם לפעול לכיבוי השריפות, אחר כך להתמודד עם הכוויות. בחלוף השנים נהג יונתן להלקות את עצמו פחות ופחות, השלים עם כך שיש דברים שכבר לא יצליח להיות בגלגול הזה. דקירות האכזבה הפכו ממוקדות – כיום הוא מסכים לחור של נעץ, לא יותר. הוא רץ על הגשר שמחבר בין האוניברסיטה לרכבת, והילדים שהחמיץ אחריו.
יונתן נזכר באחת השאלות מהמבחן, שענה עליה בנונשלנט בזמן שאשתו, כנראה, הובהלה לניתוח. השאלה עסקה בתמנונים: חלקם מסוגלים לבצע פעולה בשם "אוטוטומיה" כאשר הם מותקפים. הם מנתקים מעצמם איברים, כדי שהטורף יתמקד באיבר המנותק ולא בתמנון עצמו. שנים רבות, הרבה לפני מיכאל, יונתן פעל באופן דומה: ניתק מעצמו את האשמה כדי לא להיטרף.
הרכבת המהירה הייתה איטית מאי-פעם. יונתן כמעט יכול היה לספור את ענפי הגלדיולה בשדות הבלתי מעובדים שחלף על פניהם.
בתחנת היעד הוא הסתער על נהג המונית הראשון שראה, רק כדי לגלות ששכח את התיק שלו בקרון, ועליו לחזור פנימה בשעטה. הוא שב החוצה בגוף הולם והמונית חיכתה לו, נסעה בדהרה של אמבולנס והורידה אותו בפתח מחלקת היולדות. "אני לשרון פוקסמן," יונתן התנשף לעבר האחות שישבה בדלפק הקבלה, אוחז בצד גופו הכואב.
"רק רגע אחד... מי אתה בשבילה?" היא שאלה.
"אני בעלה," הוא ענה, ואז נזכר ששרון שונאת את המילה הזאת ותיקן ל"אני בן זוגה". האחות הסתכלה עליו מוזר והוא פלט, מסכם, "אני יונתן."
פרק ראשון
בלילה שבו שון גילון שב להניע את גלגלי הזמן והמרחב, כמו מנעולן של תיבות פנדורה, לא קרוא כהרגלו, יונתן עבד במסעדה. זה היה אחד מאותם סרוויסים שגרמו ליונתן להתחרט בפעם המי-סופר על כך שוויתר על הצעות המחקר שנקרו בדרכו מאז סיום התואר, בתירוץ מגומגם שבנאדם צריך לנקות את הראש מדי פעם. כשצרח על השף בפעם השלישית מעבר לדלפק שיוסיף כבר רוטב דגים לסלט פפאיה של הסתומה משולחן שמונה, נראה היה שהדרך היחידה לנקות את הראש היא להיעלם משם, עכשיו, למקלחת רותחת שאחריה פוך ומזגן.
"סלח לי, אתה אחראי המשמרת?"
יונתן הזדקף ממצמץ וניסה לחייך כאילו לא זורם לו נחיל זיעה מהרקה ועד העורק הראשי. "כן, אדוני, איך אוכל לעזור?" הוא שאל את האיש בחליפה. האיש היה רזה אך רחב כתפיים באופן לא פרופורציונלי, עם תספורת צבאית ומשקפיים במסגרת זהב דקיקה. הוא נראה כמו יועץ משכנתאות עם קביעות בבנק כלשהו, כולו מהוגנות אך ללא שמץ של יומרה.
"נראה שכולם ביקרו בשירותים שלכם בשעות האחרונות חוץ מהמנקה," אמר האיש חלקלקות וניפץ ברגע את הרושם הסימפטי. "תוכל לטפל בזה בקרוב?"
תשובות ציניות נשלחו כמו רצים דחופים דרך הסינפסות במוחו של יונתן, חלקן נמוכות ממש וכוללות התייחסויות למספר האנשים שביקרו אצל אמא של הלקוח בשעות האחרונות. הוא לא אמר את זה, כמובן, מסיבות מגוונות. ראשית, יונתן לא יזם הרבה עימותים מאז שנשך את בן הדוד הקיבוצניק שלו בארגז החול כשהיו בני ארבע, וגם זה רק משום שבן הדוד חירב לו את הבנייה בבוץ. שנית, דרוש מאמץ גדול יותר כדי לשבור את פאסון נותן השירות של יונתן, שהצטבר בשנים של מלצרות "רק עד סיום הלימודים", כ"השלמת הכנסה" שתפקידה "בעיקר לנקות את הראש". ושלישית, ברגע שהאיש סיים את המשפט הבין יונתן ששון גילון הוא שעומד מולו ומתלונן על ניקיון – גרסה מוגדלת של הילד השקט עם עיני הגחל ורעיונות הפרא, זה שהילך קסם על ילדים ומורות כמו חלילן הודי על נחשיו, אך כשיצא ממנו הרעל לא כדאי היה להיות מי שהוא מכיש.
"ב... ודאי, אדוני." יונתן השתעל, מרגיש איך מיתר בתוכו נמתח כמעט עד קצהו, "מיד נשלח לשם מישהו. תודה שעדכנת..."
"בשמחה," ענה שון בחיוך חם של מי שרגיל שהעולם נענה לבקשותיו ואז עוד מודה לו על העדכון. הוא סב על מקומו באלגנטיות של בלרינה עוד לפני שיונתן סיים את המשפט, והצטדד מאחורי האנשים והנשים שגדשו את הבר. כמה מראות ארוכות שיקפו את הליכתו, ויונתן עקב אחריו בעיניו עד שהתיישב על ספה לצד שולחן פינתי. הרבה כוסות יין עמדו על השולחן לצד מנות אכולות למחצה, ומהזווית שבה עמד ראה יונתן אישה אחת ולפחות שלוש ילדות שחלקו איתו את השולחן. לאישה היה שיער ערמוני. הילדות היו יפות.
יונתן הרגיש את העיניים שלו מזדגגות מעט, והמולת המסעדה רחקה ממנו כאילו כיסה את האוזניים או נזקק פתאום למשקפיים במספר שתיים לפחות. בסים קצובים ממערכת ההגברה נותרו ערוץ הסאונד הברור היחידי שחדר את התודעה שלו.
שון גילון. כמה פעמים השם הזה הפציע בראשו בעשרים השנים שחלפו, התגלגל והכעיס והואשם והפליא. כמה פעמים יונתן תהה מה עם שון גילון היום, ומה בעצם היה איתו אז. האם יש לו מושג, האם יש סיכוי שגם יונתן נחרט בזיכרונו של שון כמו ששון נחרד בזיכרונו שלו. בתוכו היה יונתן משוכנע שהתשובה שלילית. זו דרכן של מקריות ואכזריות, הוא האמין, החותם שנשאר מהן במציאות אף פעם אינו סימטרי. זה לא הפריע לו לקוות שמשהו בכל זאת נשאר גם אצל שון, כאילו תקשורת בינאישית היא משחק פינג-פונג, ולא ייתכן שכדורים ינחתו רק בצד אחד של הרשת.
"יונתן?" מישהי ניערה אותו מהשרעפים ובבת אחת הוא נחת חזרה למסעדה, להיסטריה בפס המטבח, לבירה הנשפכת, לאנשים ההולכים וצוחקים מקצה לקצה, לגברת העצבנית בשולחן שמונה, לשון גילון מודל 2019 בשולחן עשר. "מה עם הפפאיה של שמונה? היא כבר איימה לשלוף דג מהאקווריום ולסחוט ממנו רוטב לסלט שלה."
"אני לא יודע," ענה יונתן אוטומטית. "אני יוצא לסיגריה."
"מה? עכשיו?"
הוא הביט ימינה ואז הנמיך את ראשו, כיוון שבגובה עיניו לא ראה איש. זו הייתה נוף, אחת המלצריות החביבות עליו, שראשה הגיע רק עד כתף ימין שלו. לא פעם תהה יונתן אם עשוי או כדאי או אסור בתכלית שיקרה ביניהם משהו. בתקופת הפרידה משרון נוף שלחה לו זר שוקולדים והייתה תומכת באופן מחבק וממכר למדי. מצד שני, היא הייתה צעירה ממנו בעשור וכפופה למרותו באיזושהי צורה.
"כן, עכשיו," הוא היה תקיף. "אתם תסתדרו פה שש דקות, תוציאי לה איזה דים-סאם על חשבון הבית. או שתהרוג דג, לא אכפת לי." ובלי לחכות לתגובתה – הוא דמיין את נוף מופתעת ואולי פגועה מעט, היא הייתה רגישה מאוד – יונתן יצא החוצה.
אוויר הלילה הקפוא והשקט היה תמיד קצת מהמם אחרי זמן מה בקדחתנות המסעדה. רק אנשים ספורים וסחופי רוח צעדו ברחוב, שולי צעיפים מצליפים מאחוריהם. הספסל הקרוב למסעדה היה מלא בסועדות שיצאו לעשות בדיוק מה שהוא, צוחקות, צוחקות, נראה שכולן רק צוחקות היום. יונתן הצטנף בספסל מרוחק וחשוף יותר לקור, וניסה לגלגל סיגריה על אף הקושי שנערם מנטיפי קרח חגים באוויר.
לנצח יש דרכים משונות, הוא חשב. מה שנצרב בך לתמיד אף פעם אינו לגמרי נתון לבחירה. כשהדברים בינו ובין שרון החלו להיסדק ניסה יונתן לא פעם להעלות באוב את ימי הזוהר שלהם, אבל זה היה כמו לנסות להמשיך חלום אחרי שכבר התעוררת. הוא ידע שהייתה שם הידלקות, יותר מהידלקות, בערה טוטאלית זו הייתה, שבועיים אחרי שנפגשו כבר ישנו יחד בכל לילה בשבוע ויונתן, לפחות, איבד עניין במפגש עם מרבית האנשים האחרים בחייו. אבל שרון לא איבדה עניין באנשים זרים, והחשד שאינו בראש סדר העדיפויות שלה הלך ודהה לאורך שנות הנישואים שלהם, עד שזקף את ראשו וגמר אותן. עכשיו בזיכרונו נלוו לימים האלו טעם של עלבון חמוץ וכעס, לעומת רצונו האנושי-העיקש לתלות בין ימיו ערסלים של געגוע, איים של זיכרונות, לשקוע בהם כשההווה מחוויר. והנה, אחרי מפגש עם שון גילון שארך לא יותר מהבהוב (האם הוא בכלל יכול להיות בטוח שזה שון?), כאילו נמחקו באחת עשרים השנים וההישגים שחלפו מאז הפעם האחרונה שבה ראה אותו, ויונתן שב להיות הילד הזה. יניקה עמוקה מהסיגריה.
תכף יבוא הזמן לחזור למסעדה אבל רכבת הזיכרונות כבר יצאה לדרכה ויונתן היה צריך לגייס כוחות הרקולס כדי לעצור אותה בדהרתה. הוא כמו הצטמק פתאום ולא הצליח להתגונן מהקור, ניסה לשאוב חום מהסיגריה אבל שנא את העובדה שהוא מעשן וגם עובד במסעדה בגיל שלושים וחמש במקביל לעבודה על דוקטורט, ושוב התחילו לנקוף ייסורי המצפון שהוא לא אבא טוב מספיק למיכאל ולא עושה דבר כדי להפשיר את האינטראקציה הקרחונית בינו לבין אמא שלו. בעיקר שנא את החולשה הזו שפשטה בו. "אתה נוזל לך מבין האצבעות, אה?" קול פתאומי נהם בסמוך אליו, ויונתן כמעט זינק באוויר. אחר כך סובב את ראשו שמאלה באיטיות על ציר הצוואר.
לדמות המגובבת שצנחה לצדו על הספסל לא היו פנים. כלומר, יונתן שיער שהיו לה, כי הקול הגברי העמוק הזה צריך היה לבקוע מאיפשהו, אבל פניה היו מוסתרות כמעט לחלוטין מתחת לברדס המרופט שלבשה.
הם נעו ברחובות באותם ימים, קבצנים בודדים או זוגות, כולם בתלבושות שמאטעס אחידות כמעט. נראה כאילו הם בכל מקום, בתחנות אוטובוס ובמסדרונות הקניון, בלויי סחבות עוטפים בני אדם. לא אחת יונתן ראה אותם נטפלים לעוברים ושבים, שנראו מבולבלים למדי מהסיטואציה, אבל עבורו זו הייתה הפעם הראשונה שפגש אחד מהם פנים אל פנים – או יותר נכון, פנים אל ברדס. זה היה כמעט כאילו שפנסי הרחוב נעו ממושבותיהם ופצו פה – לא אמור לקרות, ומאוד לא נוח; כמו תמיד כשזרועות הרחוב נשלחות אל מי שלא בחר בכך, בהפסקת סיגריה או בדרך לביתו. יונתן הניח שמוטב לו להסתלק – לקום בחדות ולחזור למסעדה ולמשמרת האימים הזאת – אבל משהו שתל אותו במקום.
"מה?" הוא אמר.
"אתה אול אובר דה פלייס," ציין גוש הבד בשעמום. "לא היית רוצה משהו כדי להירגע?"
"לא, תודה," השיב יונתן בקור. "אני לא בקטע של סמים."
"מי דיבר על סמים?"
"יונתן, אנחנו צריכים אותך," נוף נשמעה מאיפשהו, עם יותר משמץ של לחץ בקולה. יונתן זרק את שארית הסיגריה לשלולית, העיף מבט אחרון על הדמות המכווצת ונעמד. "אני בא. ותשאירו לי את המשפחה בשולחן עשר, אני רוצה לטפל בהם."
"קראו לי אושר" / אבישי חורי. 188 עמודים, הוצאת פרדס
אבישי חורי, יליד 1992, הוא סופר ומשורר. בין הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של הארץ וזוכה פרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית. ב-2018 יצא ספר שיריו הראשון, "איך עושה תהום". הספר "קראו לי אושר" הוא רומן הביכורים שלו.