כאשר החלה הקריירה של נבו, עם "צימר בגבעתיים" ו"ארבעה בתים וגעגוע", היו כמה מבקרים ששיבחו אותו וסימנו אותו כהבטחה. אך מרגע שנבו הצליח, וכאמור, הוא הצליח מאוד - היחס השתנה. כמעט בכל ביקורת וביקורת שנכתבת על נבו הנימה היא שלילית. לעיתים, הוא וספריו מתוארים באותה רטוריקה בה משתמש ראש הממשלה בכדי להזהיר מפני הגרעין האיראני: נבו מאיים להשמיד את הספרות העברית המתחדשת. אחרים הכתירו אותו כהתגלמות הספרותית של יאיר לפיד או הפלייליסט של גלגל"צ, סוג של ספרות מיינסטרים שנועדה בעיקר להנעים את הזמן לקורא. גם כשניסו המבקרים למצוא נקודה טובה אצל נבו, הם הגיעו לטענה שלרוב מושמעת לגבי תלמידים ביום הורים: יש לו פוטנציאל. חבל שהוא לא מממש אותו.
יש שתי דרכים להסביר את הפער הזה: הראשונה היא שהקהל צודק והמבקרים מקנאים. השנייה היא שהקהל מטומטם והמבקרים צודקים. אך הסבר נכון יותר, לפחות בעיניי, הוא שאותה תכונה בדיוק שגרמה לקוראים לאהוב את כתיבתו היא זו שגרמה למבקרים לצאת נגדו. אפשר להגדיר אות התכונה הזאת כביתיות - אשכול נבו כותב כך שהקורא הישראלי ירגיש בבית. הוא כותב בשפה של הקורא, כולל סלנג. הוא מצטט מוזיקה ישראלית פופלרית, אהוד בנאי למשל, ומדבר על מילואים, טיול שאחרי צבא ומשחקי כדורגל. נבו לא רק נותן לקורא הישראלי להרגיש בבית, הוא גם גורם לו להרגיש שהבית שלו חם ונעים. הקוראים של נבו מרגישים שטוב להם להיות הם וטוב להם להיות ישראלים. בעיני המבקרים, התחושה הזו היא בעיה חמורה. קבלת הפנים החמה שמעניק נבו לקוראיו מונעת בעיניהם כל אמירה משמעותית - כמה ביקורתי אפשר להיות כשרוצים שכולם ירגישו בנוח?
מהפך
בספרו החדש, "שלוש קומות", נבו לוקח נבו את אותה התכונה שכה מזוהה עמו והופך אותה על פיה. גם הספר הזה עוסק בבית, אבל הבית הזה הוא מקום לא חמים ולא נעים. זה מהלך אמיץ, שבכוחו להכריע את הוויכוח לגבי נבו. לדעתי, הוא מקבע את עמדתו של נבו כסופר משמעותי.
איך קורה המהפך הזה? ראשית, ב"שלוש קומות" יש שלושה סיפורי וידוי, שבמבט ראשון נראים גם הם כמו סיפורים מהסוג הישראלי והלא מאיים שזוהה עם נבו. הסיפור הראשון הוא וידוי של אב צעיר שנתקל בבעיות מול אשתו בכל הקשור לגידול בנותיהם. הוא נקרע בין הרצון להיות בעל טוב ואב טוב, שאוהב באותה המידה את כל בנותיו, לבין שני יצרים שמאיימים על הרצון הזה: יצר מיני כלפי בת השכנים, ויצר מגונן ואלים כלפי מי שמאיים על הבת החביבה עליו. כמיטב המסורת הנעימה, וידוי זה נמסר על ידי הגבר בסלנג ישראלי, שנבו מפליא לחקות, לסופר שהוא חבר שלו מהמילואים.
בסיפור השני מדובר על אישה שלא בטוחה אם היא שפויה או לא, שבעלה מתנכר אליה והיא מוצאת את עצמה במצב שהיא לא בטוחה שהוא אכן נכון: אחיו של בעלה מגיע אליה לבקש עזרה לאחר שהונה אנשים רבים, ובין השניים נוצר קשר שנע בין אהבה למסירות לבין ניצול ותשוקה אסורה. לאחר הווידוי השני, שנכתב לחברה שאיתה האישה כבר לא בקשר, מגיע הווידוי השלישי: שופטת לשעבר מתמודדת עם הקרע בין בעלה המת לבנה, שחש שהוריו בגדו בו – הם לא עמדו לצדו כשנאשם בכך שדרס למוות עובר אורח.
כל שלושת הסיפורים מתובלים בהרבה ניחוח ישראלי ביתי ונעים, ועוסקים בעניינים שמוכרים לישראלים רבים ממהדורות החדשות. אך תחת המעטה הלשוני והתרבותי הנעים, חותר נבו תחת הבית. המשפחה הבורגנית שמופיעה בכל הסיפורים היא למעשה דבר רעוע מאוד שיכול להתפרק בכל רגע. האב הטוב יימשך מינית לנערה לא מבוגרת הרבה מבתו. האישה תרצה לבגוד בבעלה באופן מטפורי ואף באופן פיזי. האם תבגוד בבעלה ובבנה לסירוגין.
עוד ביקורות:
- "יהלום מן הישימון": סמי מיכאל משחזר סטריאוטיפים מזרחיים
- "הרומאן המצרי": אורלי קסטל בלום לועגת לקוראיה
בספר הזה, הלשון המקרבת והטובה של נבו היא רק פיתוי, שמתעתע בקורא ומכניס אותו לעולם אפל. בכל וידוי מרגיש הקורא שלמעשה הדמות שמולו חשה שהיא בוגדת בעצמה, ושהיא חיה בזרות כלפי עצמה. הגיבורים אמורים להרגיש שהכל בסדר, שהם בסדר, אבל בפנים הם מרגישים שהם במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, עושים את הדברים הלא נכונים. הסיפורים שרוקם נבו מייצרים תחושה עמומה אך חזקה של איום, שבה מרגיש הקורא שלא רק המסגרות החברתיות שבהן הוא חי הן רעועות ועלולות להתפרק, אלא שהוא עצמו יכול להתפרק לחלוטין באותה המהירות.
מדוע התחושה המאיימת והמחרידה הזאת חשובה? מה יש בה שהופך את 'שלוש קומות' לספר משמעותי? את התשובה אפשר להביא מתחום הפסיכולוגיה. בספר יצר נבו הקבלה בין שלושת הסיפורים למבנה הנפש של פרויד. פרויד טבע מושג שנקרא "אלביתי", שמתאר את החרדה הפתאומית שלפתע חש אדם כשהוא מרגיש שהוא לא בבית, שהוא לא במקום הנכון - חרדה שלפי פרויד קשורה לתסביך הסירוס.
אבל אולי לא צריך לחזור לווינה של המאה הקודמת כדי להסביר את הדגש שמעניק נבו לתחושת הביתיות. מספיק להסתכל על ישראל של היום. בישראל של אחרי המחאה החברתית יש הרבה אנשים שחשים בבית ולא בבית; שמרגישים שאותה זרות כלפי המקום שהם חיים בו היא גם זרות כלפי עצמם. כאשר מצליח לתרגם נבו את אותה תחושה קולקטיבית ומאיימת גם לחוויה אישית נוצרת ספרות משמעותית, ובעיקר ספרות שמשאירה חותם.