"האורחת", מצהיר הז'קט של הספר הראשון בסדרת ספרות המקור של הוצאת לוקוס, הוא גם ספר הביכורים של רן גלוזמן. ואלה שתי בשורות משמחות בסך הכל - גם ספר ראשון וגם השקה לסדרה ספרותית חדשה. אולם אם נשתמש ב"האורחת" כנבואה לגבי המשך סדרת ספרי המקור של לוקוס, נבין שהעתיד שלה עוד לא לגמרי מגובש. ראיתם מה זה? ביקורת ספרות שהיא גם הערה והארה על שוק ההוצאה לאור בישראל.

הספר של גלוזמן הוא טריו של סיפורים (או נובלות קצרות), שמתרחשים על קו ישראל-גרמניה. בסיפור הראשון, שהעניק לספר את שמו, מתוארת שגרת חייהם של קתרינה ומיכאל, ואיך זו מתהפכת על ראשה במהלך ביקורה ההולך ומתארך של אווה, חברתה של קתרינה. זה הסיפור המשוכלל בקובץ, וגלוזמן בונה בו קשר מעניין בין ההידלקות של מיכאל על אווה, לאיזו אווירה קודרת יותר, אפוקליפטית כמעט, שפולשת בעצמה לדירה בדמות בית הקברות הסמוך. יש משהו מאוד עגנוני ביריית הפתיחה הספרותית הזו, ואווה מצליחה בו זמנית לגרות את מיכאל (וקתרינה, במידת מה), אבל גם להבעית אותם. לאורך עמודיו הלא רבים, "האורחת" הולך בזהירות על התפר שבין משיכה ורתיעה, בתמהיל שמזכיר, למשל, את "האדונית והרוכל". ואם "האורחת" הוא הסיפור המשוכלל, "הסופה" - הסיפור השני בקובץ - הוא החלק הכי פיוטי שבו. ב"הסופה", מתוארים בו זמנית סערה שהולכת ומתרגשת, שתיכף תשמיד ותטביע עיר שלמה, וגם סיפור קטנטן על בנימין, סופר צעיר שמנסה לחלץ ממשפחתו סוד היסטורי.

ואז מגיע "לגעת במרצדס ולמות". הסיפור השלישי של גלוזמן הוא הסיפור המעניין של הקובץ. זה סיפור חייו של שרגא, קרוב משפחה של המספר, שעוזב את ישראל וחוזר אליה; עוזב את ההתמכרויות וההרגלים שהרסו את חייו - וחוזר אליהם. על רקע שני הסיפורים הראשונים והחידתיים, "לגעת במרצדס ולמות" נקרא כמעט אתגר קרת-י. יש בו פיסת חיים קטנה ועלובה, אבל גם מאוד אוניברסלית ומרגשת. שרגא הוא דמות כריזמטית, אבל גם כזו שתהרוס כמו סערה - הופה, קישור יפה שלא חשבתם עליו - את כל מה שנקרה בדרכה.

וזה הכל, בגדול. "האורחת", כספר, משתרע על פני 100 עמודים בדיוק, ובעמודים האלה הוא לגמרי מציג את גלוזמן כמספֵּר מוכשר של סיפורים, אבל משהו, ומשהו גדול מאוד, חסר ביצירת הביכורים הזו. כי "האורחת" הוא יותר הצעה לספר מספר של ממש. והצעה שלו הייתי מקבל אותה הייתי משאיר אותה במייל לאיזה יומיים-שלושה לפני שהייתי משיב בחיוב. הסיפורים של גלוזמן טובים, אין ספק. הם חידתיים מספיק בשביל למשוך ולרתק קוראים, אבל הם גם מאוד אטומים ומסוגרים. הם מציגים יקומים זעירים - שבינינו, אין ביניהם מספיק הבחנה - ונפרדים, שמתקיימים באיזו שלווה, והם מתווכים לקוראים בנועם, בצ'יל, באפאתיה כמעט.

גם הסערות הסוערות ביותר שמופיעות בהן, יהיו אלה סערות פיזיות כמו זו שמתוארת ב"הסופה" או סערות רגש כמו זו שמתחוללת ב"האורחת", נמסרות בנימוס. סליחה, שלום אדוני, יש לי סערה להציע לך, תהיה מעוניין? ובסופו של דבר, הקריאה ב"האורחת" היא בדיוק זה: קריאה נעימה, אחלה, אבל שם זה נגמר. העובדה שמדובר בספר קצרצר הופכת אותו גם לחרב פיפיות. מצד אחד, זו תצוגת תכלית של סופר חדש ומוכשר. מצד שני, זה בקושי ספר. לא מספיק נצבר במהלך הקריאה בסיפורי "האורחת", וכשמסיימים אותו לא פולטים את אנחת ה"אוי, איזו חוויה זו היתה" שאופיינית לקריאת ספר טוב (אפילו לא טוב במיוחד - סתם ספר אחד, יציב, קונקרטי ובעל ערך), אלא ממשיכים הלאה בנעימים. וחבל.

"האורחת", רן גלוזמן. הוצאת לוקוס, 100 עמודים