"פליישמן בצרות" הוא ספר נהדר סתם ככה, אובייקטיבית. אבל עבור כל מי שעברו או מכירים גירושים זהו רומן משגע ממש (תודעה פמיניסטית: יתרון), כזה שיגרום לכם לעצור מול פסקאות כדי לקרוא אותן שוב, ואז לסמן אותן בעיפרון. כלומר, אם אתם מהאנשים שלא מרחמים על ספרים (כלומר, האנשים הנכונים. בספרים יש לסמן ולקפל ללא הכרה). ספר שאוצר מלא רגעים חכמים ותובנתיים שיגרמו לכם להשתגע מרוב הזדהות. למשל, פסקה על שאלות שאנשים שואלים כל אדם שמתגרש, שתמיד חוזרות על עצמן ומבטאות בעיקר את החרדה של הצד השואל, ושמסתיימת ב"ביום מן הימים הוא לא יהיה גרוש טרי, אבל הוא לא ישכח את השאלות האלה, את האופן שבו כולם העמידו פנים שאכפת להם ממנו ובפועל שאלו על עצמם".
טאפי ברודסר-אקנר, מחברת הספר, היא כתבת בכירה בניו יורק טיימס שהתפרסמה בעיקר בזכות כתבות פרופיל יפות ומקיפות על אושיות ניו יורקיות שהיפסטרים אוהבים כמו גבי הופמן וג'יל סולוויי (וגם פיס מאוד מרשים על בריטני ספירס מ-2014). היא כתבת מהסוג שקוראי הניו יורק טיימס אוהבים, וגם הדמויות שלה הן קוראי ניו יורק טיימס קלאסיים – ניו יורקים אמידים, בורגנים, משכילים וממושברים. "פליישמן בצרות" הוא הרומן הראשון של ברודסר-אקנר והפך, בצדק, לרב מכר היסטרי בארה"ב לפני כשנתיים – כמובן שהוא גם נקנה כבר לטלוויזיה על ידי רשת FX - עכשיו הוא תורגם לעברית (על ידי טל ארצי) ויצא בהוצאת "תכלת".
טובי פליישמן, לכאורה גיבור הספר, הוא רופא בן 41 שהרגע התגרש. עם כל הקושי של הגירושים, הוא גם מאושר. הוא חווה התעוררות מינית מדהימה שבמסגרתה הוא מגלה שגבר בן 40 שנכנס לשוק הרווקים ונראה סביר הוא סחורה לוהטת, ומעביר את ימיו באפליקציות היכרויות, סקסטינג וסטוצים. החיים החדשים שלו ממש סבבה, עד שלילה אחד אשתו לשעבר, רייצ'ל, הקרייריסטית הקרה שמרוויחה פי עשר יותר ממנו ומתפקדת פחות ממנו כאשת משפחה, מורידה אצלו את שני הילדים, נוסעת לחופשה, מנתקת קשר ולא חוזרת. טובי תקוע עם שני ילדים שמתמודדים עם גירושי הוריהם ואין להם מושג מתי ואם אמא שלהם תחזור הביתה.
מה שנדמה בהתחלה כמו דמות חד מימדית של גבר שתפס תפקיד "נשי" מסורתי ומתמודד עם גרושה מפלצתית ונוטשת, משתנה במהלך הספר. ראשית כשאנחנו מגלים שהמספרת, זו שדרך עיניה אנחנו מתוודעים לעלילותיו, היא חברת נעורים שלו שחזרה לחייו, עיתונאית לשעבר שפרשה מהמקצוע כדי לגדל את ילדיה. בתחילת הקריירה שלה היא הבינה שאנשים מקשיבים יותר לסיפורים של גברים, לכן תמיד כתבה כתבות פרופיל על גברים וניסתה דרכם לספר את סיפורה. רגע יפהפה שמסביר את כל המהלך של הספר – אישה שמספרת על עצמה דרך גבר, כדי שיקשיבו. וזה יפה וזה אנושי וזה לכולם. כי אחרי שאנחנו מתוודעים לטובי פליישמן ומגלים עוד צדדים מאחורי הנוירוטיות הוודי אלנית שובת הלב, מגיע תורה של רייצ'ל פליישמן, הגרושה, להפוך לדמות עגולה ושלמה. ופתאום לא ברור לנו מי ב"פליישמן בצרות" הוא למעשה הפליישמן שבצרות.
הספר אמפתי לכל גיבוריו, הוא מצחיק וחד וארסי אבל עם זאת מלא חמלה ו – סליחה על הביטוי השחוק – אי אפשר להניח אותו מהידיים. הוא עובר בין הבחנות יפות על כך שכל הפסיכולוגים נוסעים לחופשות קיץ ולכן אין אפשרות לחטוף התמוטטות עצבים באוגוסט, על התבגרות של נשים (ואיך הבטן נראית בשלב מסוים כמו "מפה טופוגרפית של סרייבו"), על פרידות ("החיים הם תהליך שבו אתה אוסף אנשים ונפטר מהם כשהם מפסיקים להתאים לך"), על כמה שהילדים יאהבו אותך ולא משנה איזה חרא הורה אתה, על הגשמה אישית ועל הפרעות אכילה (של גברים!). זה ספר יהודי נורא, כולל פלאשבקים שמתרחשים בישראל (למי שפרובינציאלי, ומי לא?), והופך לאיטו, בחלקיו המתקדמים, למסמך פמיניסטי יפהפה. נעדר דידקטיות, תוקפנות או קורבנות, פשוט עז ונכון ומלא להט.
"פליישמן בצרות" הוא רומן נפלא לכולם, והוא לחלוטין ספרות נשית – ואם הגעתם עד לכאן וזה גורם לכם לעקם את האף, אתם מוכיחים בדיוק את מה שברודסר-אקנר טוענת. זה ספר נשי שמתחפש לספר על גבר ובכך חומק מקיטלוג באופן מתוחכם וערמומי ומהתווית המיושנת והלא מוצדקת של "ספר בנות" (מטריה שמתחתיה מתאספות יצירות מופת נוספות אחרות, כמובן). כך הוא משיג את המטרה האחת שהמחברת שאפה אליה וגם ראויה לה לגמרי – שיקראו, ושיקשיבו.