בגן העדן של ילדות

את נעה כ"ץ אתם כנראה מכירים בעיקר מקומיקס הציפורים שלה: בכל בוקר היא מעלה לעמוד הפייסבוק שלה עמוד קומיקס צבעוני שמדסקס את הלו"ז של העפרוני המצויץ או הבולבול צהוב השת, שבדרך כלל עונים לשמות כמו יוסקה וחגית. הקומיקס הפך מהר מאוד לוויראלי, עם מאות  לייקים ושיתופים, וגייס גם מעל 90 אלף שקלים בהדסטארט, יותר מפי שלושה מהסכום המבוקש. סיפורי הציפורים ארוזים בפרקי קומיקס קצרים מאוד, שתי-עובדות-שני-פאנצ'ים, בדיוק הפורמט לווב-קומיקס שקוראים תוך כדי גלילה מהירה של הפיד. אבל עכשיו יוצאת לחנויות גם הנובלה הגרפית של כ"ץ, "איה 50", נטול ציפורים כמעט להוציא תוכי אחד שמתפגר, ועם אורך נשימה גדול יותר מהינף ריפרוש. אבל אל תתנו לזה להבהיל אתכם, "איה 50" נקרא בקלילות ובכיף לא פחות מההסברים שלה על הרגלי החיזור של השחרור.

"איה 50" פורש את תחנות חייה של כ"ץ מילדות לבגרות פלוס יציאה מהארון. הוא מתחיל בסיפור מסגרת - כ"ץ מההווה מקבלת סמס מאימא שהם מכרו את הבית שבו גדלה (ברחוב איה 50 בכרמיאל, אם מישהו רוצה לעשות סלבריטי-טור), ומיד נתקפת שלל זכרונות מהשנים שבילתה בו, מרגע ההיווצרות שלה ברחם אמה ועד כמעט-ימינו. כל תקופת חיים תחומה כפרק, עד הפרידה הצפויה מאותו בית אהוב. הציורים בספר מחולקים לשני סגנונות - ריאליסטי ומהורהר לסיפור המסגרת מההווה, וקריקטורי-פרוע לזכרונות הילדות.

רומנים ונובלות גרפיות אישיות התחילו לטפטף לשוק המקומי בעיקר בעשור האחרון, ובהתחלה הם עסקו בעיקר בנושאים רציניים ומדכדכים כמו שואה, משברים משפחתיים ותהיות קיומיות. היה צריך לשכנע את הישראלים שקומיקס זה כבר לא רק "זבנג" ושיגועים, אז הלכו פול-פאוור על הנושאים הכי כבדים שיש, שיהיה ברור שכאן זה לא בזוקה ג'ו, כאן עושים אמנות שזוכה אחר כך בפרס אייזנר על טיפול רגיש וחשוף בנושא כאוב. הספר החדש של כ"ץ שייך, בגדול, לזרם החדש והקליל יותר, ששואב יותר מקומיקסים מצחיקים באינטרנט של ג'וליה וורץ ואלי ברוש ופחות מהאפוסים הגרפיים של "מאוס" על אושוויץ. היא מספרת אנקדוטות פרועות שלה כילדה שהולכת מכות עם האחים שלה, עובדת על אימא שלה שהיא קיבלה מחזור ורוקדת כמו תוכי מחושמל, בכל האינפנטיליות המקסימה של ילדה מגודלת וקצת קלולסית על החיים.

כשכ"ץ מרשה לעצמה להתמסר לזרם הקליל והפרוע הזה, היא עושה את זה מצוין. האנקדוטות עצמן הן שגרתיות בבסיסן, בסך הכול ילדות ישראלית-בורגנית די סטנדרטית, אבל הן מסופרות בצורה מצחיקה ואישית מאוד. כשאחיה של כ"ץ נפצע במלחמת לבנון השנייה - נכנס לו זבוב לעין - היא מכתירה אותו בחגיגיות עם מדליית "הפציעה המטופשת ביותר", וכמובן שהתולעת שהושרצה בתוכו מציצה החוצה מהעין ומכריזה "היוש!" עליז. לא רק ההגשה של הסיפורים מצחיקה, גם הציורים עצמם - וזה לא עניין של מה בכך. הרבה קומיקסים מתהדרים בתסריט מצחיק אבל בציורים סולידיים, אבל כ"ץ מצליחה לשלב את התוכן והסגנון בשלמות - ההבעות המטורפות של הדמויות, התנועה הקופצנית שלהן בתוך הפריים, הכיעור המכוון בסצנות מגוחכות. כ"ץ יודעת לצייר מצחיק, וזה ניכר כאן דווקא יותר מאשר בקומיקס הציפורים הפופולרי שלה עם הציור הריאליסטי היבש, האינציקלופדי. מספיק לראות את הציור של נעה הילדה מנסה לרקוד בטקס הסיום ונראית כמו אוגר שיכור, ואפילו לא צריך את הפאנץ' הכתוב.

החולשה של הספר היא דווקא ברגעים הרציניים שלו. לא בסיפורים הרציניים - גם פרידה מבת זוג או מוות של סבתא יכולים להשתלב יופי בקומיקס מצחיק, והם אכן משתלבים, כשההבעות הדביליות של הדמויות רק מדגישות את הטרגדיה הפתאומית שצצה באמצע החיים. כשכ"ץ משלבת את הקומי והטרגי, זה עובד, זה חזק וזה נוגע ללב. אבל לאורך הספר שזורים רגעים "רציניים" חוץ-עלילתיים, שמטפטפים מתוך סיפור המסגרת - נועה מההווה עצובה שמוכרים את בית ילדותה - ומחבלים בקצב ובחיות של סיפורי הילדות, בלי באמת להוסיף להם רגש אמיתי. לא ברור למה באמצע סיפור פרוע על נועה הילדה המגוחכת ושובת הלב, צריך פתאום קטע קומיקס ריאליסטי וכבד, שבו נועה הבוגרת מההווה מביטה בעצב על החלון, שקועה בהרהורים קיומיים, ואז פונה למצלמה ומסכמת באנחה "כן, ככה זה היה". אותה נועה בוגרת מההווה מקפידה להגיח כל פעם, בציור ריאליסטי נוגה, לתוך התרחשות קריקטורית מהילדות ולספק פרשנות למה שראינו עכשיו - פרשנות שבדרך כלל לא באמת צריך. וגם כשצריך, אפשר היה בהחלט להסתפק בקריינות טקסט רגילה על פני ציורי הילדות, במקום לחתוך כל פעם לנועה מההווה משקה עציצים באפלולית החדר כדי שתסביר לנו שכילדה היא נורא פחדה להתבגר.

נדמה כאילו כ"ץ הרגישה צורך לעטוף את סיפורי הילדות שלה - שהם לא מספיק "חשובים" או "עמוקים" לכאורה - בכובד מלאכותי שיצדיק את גודל המעמד. גם ההתעסקות בטרגדיה של מכירת בית ילדותה, שמוצגת כמרכז הספר ומאפילה על כל אנקדוטה אחרת בחייה ("האם זה מוזר שאני עצובה יותר ממכירת הבית מאשר מהתפרקות הנישואין של הוריי?" היא תוהה) מרגישה כמו חלק מניסיון מלאכותי להפוך את אסופת הסיפורים החמודים ל"יצירה משמעותית". הרי כמעט אף סיפור כאן לא עוסק בבית עצמו, בחדרים או בארכיטקטורה  שלו, חצי מהסיפורים בכלל מתרחשים מחוצה לו. שום דבר ב"איה 50" לא באמת מסביר את מקומו המיוחד של הבית בתחנות חייה של היוצרת, אז למה ההתעקשות להציב אותו בתור האלמנט המרכזי בספר, שכביכול קושר ומחבר את כל הסיפורים יחד? רק בשביל האלגוריה? כדי שיהיה לספר נושא-על פיוטי? מה רע ב"סתם" אסופת סיפורי ילדות מצוינים ומצחיקים, שהם מרגשים ונוגעים ללב כשלעצמם?

זה חבל, כי סוף סוף יש לנו אלי ברוש משלנו, אבל משהו בתרבות שלנו עדיין מתעקש על כובד הראש גם כשלא צריך אותו, ועדיין קצת מתבייש ללכת עד הסוף עם הקריקטורה. כנראה שעוד ייקח לנו כמה שנים להתנער סופית מהצורך להצדיק את ז'אנר הקומיקס, ובעצם את האמנות בכלל, מבלי להתפתות לכוון אותו אל ה"רציני" וה"חשוב" וה"מטפל ברגישות בנושא כאוב, מנימוקי השופטים בפרס אייזנר". כמו שלקח לנו זמן עד שהרשינו לעצמנו לעשות בישראל פופ חמוד וכיפי ולא רק שירי משוררים ליום הזיכרון. קומדיה היא חשובה, כשיודעים לעשות אותה כמו שצריך, ונועה כ"ץ בהחלט יודעת. עכשיו היא רק צריכה לשחרר אותה מכבלי הציפיות האמנותיות שלה מעצמה ולאפשר לה לעוף לחופשי, גבוה ופרוע. כמו בולבול צהוב שת, נו.