כמה מצער שדווקא סאלי רוני - עוכרת ישראל ומחברת "אנשים נורמלים" ו"שיחות עם חברים" - מחרימה את ישראל, ולא אוטסה מושפג, מחברת "שנת המנוחה והמרגוע שלי". כך היינו יכולים להמנע בלב שלם מהספר הזה, שהוא לא ספר גרוע כמו שהוא פשוט מעצבן ויוצר את הרושם שגם מושפג - הכוכבת הבוהקת בשמי הספרות הניו יורקית והעולמית – היא אדם עם פוטנציאל לא רע לשנוא אותנו. אבל לא אידיאולוגית, רק אישית. היא כבר תמצא על מה.
אוטסה מושפג, בת 40, החלה לכתוב ספרים כדי להוכיח כמה זה קל לייצר רבי מכר, כך היא מספרת בשלל ראיונות יהירים, למרבה הצער זה הצליח לה. הספר הראשון שלה שקראתי, "איילין", הציג דמות וקיום מדכאים ומכוערים ודווקא התחיל נחמד, אבל כלל לקראת סופו הפתעה בדמות פגיעה מינית בילדים שהייתה מבחילה מספיק על מנת שאמליץ לכל אחד שהנושא מטרגר אותו להימנע מהספר. סיימתי אותו בתחושה מלוכלכת, כאילו מושפג הובילה אותי לצד הכביש ואז נסעה בכוונה במהירות בתוך שלולית שהשפריצה על כולי. בסדר, חשבתי, כנראה שזו אמנות שמותירה חותם.
"אל שנת המנוחה והמרגוע שלי" כבר ניגשתי בחשש, אבל אחרי כמה עמודים הבנתי, בתחושת הקלה – זאת לא אני, זאת היא. הכל בסדר, פשוט מדובר בספר בלתי נסבל. מלא כישרון, בהחלט, אבל כישרון כבר לא מרשים אף אחד, כישרון יש כמו זבל. צריך עוד דברים.
בניגוד לאיילין מ"איילין", לגיבורה של "שנת המנוחה" אין שם. היא גם לא כעורה וענייה כמו איילין, להיפך – היא יפהפייה ניו יורקית פריבילגית שחיה בדירה במנהטן עם מלא כסף שירשה מהוריה המתים שמעולם לא אהבו אותה. היא חיה בדיכאון קיומי כבד שמלווה בשנאה עצמית ושנאת הזולת, יש לה חברה אחת בלבד בעולם בשם רווה, שאותה היא לא סובלת ולכן לא מפסיקה לציין עד כמה היא בולימית וטיפשה.
עטיפת הספר "שנת המנוחה והמרגוע שלי" (הוצאת עם עובד)
במסגרת הפרמיס הכיפי של הספר, הגיבורה מחליטה שהדרך לעבור טרנספורמציה אישית ורגשית – שבהחלט נחוצה לה - היא פשוט לישון במשך שנה. על מנת לעמוד במשימה הזאת, עליה לצרוך כל כדור מרדים ומרגיע שאי פעם יוצר, והיא פונה אל פסיכיאטרית שרלטנית שפוגשת אותה אחת לחודש, אף פעם לא זוכרת לגביה כלום (במיוחד לא את הטראומה המעצבת של חייה – מות שני הוריה), ורושמת לה אין ספור מרשמים מפוקפקים לכדורים חזקים יותר ויותר שגורמים לה לעשות שלל דברים משונים מתוך שינה.
דמות ראשית שטוחה ולא מובנת
רוב הזמן הספר, שמתחיל בשנת 2000, מרגיש כמו רשימה של תרופות מרשם בליווי שמות של סרטים מהניינטיז ועלבונות כלפי אנשים שנקרים בדרכה, רק בסוף הספר מתרחש מעין חיבור לטרגדיה אמריקאית שמרגיש נורא מלאכותי ולא נראה שאמור להפתיע מישהו (ההפתעה היחידה בספר זה שהגיבורה לא מתה מאוברדוז בשום שלב).
הבעיה העיקרית בספר היא דמות ראשית שטוחה לגמרי ולא מובנת, ושנאה ילדותית וכללית שאופפת אותו. להכל, לכל דמות או מאורע או מעשה. אין שום דבר שחומק ממבט לועג ומאבחנות מחודדות ומרושעות. חלקן מהנות, אבל בשלב מסוים זה כבר מתחיל להתיש. אם הספר הזה היה בן אדם, הוא היה מאלו שפעם הייתם פוגשים בעיר ומדברים איתם ולאורך כל השיחה לא סגורים על האם הם לועגים לכם או לא.
לא פלא שהספר הזה מתרחש בשנת 2000 – סיום הניינטיז, העשור שבו כולנו היינו ציניים ומרושעים וזה היה כיף. הספר הושווה בביקורות ל"אמריקן פסיכו" (שכאן אנחנו זוכרים במיוחד את הסרט עם כריסטיאן בייל) – מן דמות קרה ונעדרת רגש שמדקלמת מותגים ואבחנות סוציולוגיות, אבל במקרה הזה אין בה מספיק תשוקה כדי להרוג אף אחד, אולי מלבד את עצמה. ההשוואה לסאלי רוני בתחילת הטקסט לא אקראית, שתיהן נחשבות, אם נלך על מונחים מעידן קודם, ל"קולו של דור" בעולם הספרות. קולו המנג'ס של דור, בשני המקרים, אבל ההשוואה עדיין לא מחמיאה למושפג כי המורכבות והעומק הרגשי של רוני הם בדיוק מה שחסר אצלה.
"שנת המנוחה והמרגוע שלי" הוא ספר מיוחד ומלא כישרון שהביקורות אהבו ותיכף יהפוך גם לסרט, שככל הנראה יצליח גם הוא. יש בו הרבה הברקות (במיוחד עם תרופת המרשם החזקה ששולחת את הגיבורה לשלל הרפתקאות משונות מתוך שינה) וגם המון דמיון ורשעות מלאת חדווה. אבל בסוף, התחושה העיקרית שנשארים איתה היא שהוא חסר חמלה וחסר נשמה, וגם מתגאה בזה. ואנחנו כבר לא צעירים מספיק בשביל שזה יהיה כל מה שאנחנו דורשים מספר.