"זין שלי
שוב זה אני שמחזיק אותך ביד וחושב אם לשפשף ומחליט שחבל לי על כל טיפה. אתה מבין... נעשיתי חסכן. פעם כשלשנינו היה הרבה כוח, לא ויתרתי על שו הזדמנות והיו לי הרבה כאלה. כששנינו היינו במקלחת... איזה תענוג... יד שמאל עם שפופרת המקלחת וימין בשמחה טופחת. מה אתה אומר? הפכתי לצרצר משורר הדלות. לא יודע כמה זמן נשאר לי איתך ואני לא רוצה לבזבז אף טיפה, אף טיפה".
במסורת המפוארת של "קופסה שחורה" ו"מכתבים מנסיעה מדומה", "זין יקר" הוא רומן מכתבים. כלומר, מסופר כולו באמצעות מסרים כתובים, שגיבורי הספר שולחים לאחד הנמענים הכי מסקרנים, הכי פועמים, הכי מונכחים והכי חזקים בתולדות הספרות העברית (אם יורשה לי): הזין של מיקי. נלך שניה צעד אחורה ונעשה פה קצת סדר: "זין יקר", ספרו החדש של שרון כהן, בנוי ממכתבים ששולחים שני בני זוג - מיקי ויעל - לאיבר מינו של מיקי. אותו איבר, שזוכה מהם לשלל כינויים, נקלע לסכנה בריאותית, ורופאיו של מיקי פוסקים שאין ברירה אלא לנתח. מיקי עובר ניתוח אורוסטומיה, והפין שלו יוצא מכלל שימוש. בערך.
אחרי הניתוח, הוא ייאלץ להטיל מימיו בעזרת צנתר שתן, וחשוב מכך - אולי חשוב מכל - הוא יתקשה להגיע לזקפה. וזה משבר. משבר נוראי מהסוג הגרוע ביותר ביותר. משהו ש"הנוקמים" היו צריכים לטפל בו, לו "זין יקר" היה מתרחש ביקום של מארוול. שום דבר ושום אירוע, גם החמור ביותר, לא מתואר בספר בצורה שמאפילה, אפילו קצת, על אובדן הבולבול הפרטי של מיקי ויעל. השניים נעשים אובססיביים, גם אם לא במודע, לאותו איבר. הם כותבים לו מכתבים ארוכים שמחליפים כמעט את התקשורת המיידית ביניהם, ובעיות זוגיות, היסטוריות פרטיות, ריבים משפחתיים ותככים במקומות העבודה - כולם נשפכים על הדף, ונמסרים לאותו זין רב יכולות כאילו יש בכוחו של האיבר המידלדל הזה להציל את מיקי ויעל מעצמם. יו נואו, יותר משיחה פרונטלית או טיפול זוגי.
ומיהם בכלל הגיבורים מיקי ויעל? תעלומה. הקוראים נחשפים לכמה פרטים ביוגרפיים עליהם, אבל בסופו של דבר, העולם המתואר ב"זין יקר" הוא די מצומצם. הרווח שבין הגבר לתחתונים, נגיד. אנחנו יודעים שמיקי עובד בביטוח ויעל במשרד נסיעות. אנחנו יודעים שמערכת היחסים שלהם הבשילה אחרי שכבר חוו ועברו מערכות יחסים טובות (ורעות), ושהם לא מתכננים להתחתן בתקופה הקרובה או להעמיד צאצאים משותפים. למיקי יש גם עניינים לא פתורים עם אחיו, ועם כמה קולגות וחברי עבר, אבל שום דבר מאלה לא מגיע בשום שלב למרכז הבמה, והספר כולו הוא שיר הלל ושיר פרידה מהזין של מיקי. אותו זין משמש לבני הזוג נקודת משען, ובאמצעותו הם בוחנים כל סוגיה בחייהם. יום עבודה הוא בסך הכל 9 שעות בהן חושבים על הזין של מיקי; פגישה עם חברות היא למעשה שיחה מוסווית על הזין של מיקי וכמה הוא יחסר ליעל; ריב זוגי הוא דיון מעגלי על חוסר התפקוד של הזין של מיקי, ואיך חוסר התפקוד הזה מוביל לחוסר תפקוד רגשי של מיקי, וכו'.
זה גם הזמן להגיד ש"זין יקר" הוא חתיכת ספר משונה. הוא קצרצר, שורותיו מרווחות, יש לו כריכה שקורצת לקורא בעיצוב תיכוניסטי כמעט שרומז על כך שמדובר בקריאה קלילה ומבדחת - אבל לא ולא ולא. "זין יקר" הוא ספר דארק על גבר ואישה שכלואים באיזו מציאות כל כך מצומצמת, באיזו אינטימיות כל כך פרטית ומסוימת, שכל פרט שיוציאו ממנה - במקרה הזה, איבר מין שיוצא מכלל תפקוד - ימוטט לחלוטין לא רק את הסיטואציה שנוצרה ביניהם, אלא גם את כל תפיסת המציאות של השניים. מרגע הוצאת הפין של מיקי מתפקודו המיידי, הוא ויעל מתחילים להיסחף באיזה חלל ספרותי משונה בו שום דבר אינו ודאי יותר. האם יש חיים אחרי הזין? בכלל לא בטוח. "האם אהיה גבר? מה אהיה בעצם? ... כשנהיה כל כך מודרני להכיר בסוגים שונים של יצורים, איזה מין יצור אהיה?", שואל מיקי בעמוד 46, "טרנסג'נדר, א-מיני, היפו-סקסואלי, הטרו-רומנטי, מה אני? ...מה קובע את זהותו המינית של האדם, הפיזיולוגיה או הראש?". האם יש חיים אחרי הזין? לא בטוח.
במובן הזה, "זין יקר" הוא גם ספר מרתק. הוא מכריח את הדמויות הדי גנריות שבמרכזו - הרווק הנצחי שהוכרע ואולף על ידי האהבה, והאהובה הקדושה שכל חייה נסובים סביב טיפול בבן זוגה - לשאול את עצמם שאלות על מין, מגדר ומיניות. אבל כמו בסצנה שאף אחד לא זוכר מ"ילדות רעות", כל התהליך כאן נכון, אבל התשובות ממש לא נכונות. "זין יקר" יורה לכל הכיוונים ומחמיץ את רוב המטרות: הוא לא מצחיק ולא קליל כפי ששמו ועיצובו רומזים. להפך, הוא דאונרי. מבאס כמעט. מורבידי, כבד ורווי לבטים ומחשבות מוכרות, וכל הכיף בו מופיע בזמן עבר, בצורת זכרונות של שני בני הזוג האחד מהשנייה, ושלהם עם פרטנרים מיניים נוספים. במקביל, זה גם לא ספר רב תובנות. השאלות שנשאלות בו (איך לחיות עם מצב גופני חדש? האם די בשינוי פיזי אחד בשביל לקבוע מחדש תפקיד מגדרי מסורתי? כמה מקום יחסי מין צריכים ויכולים לתפוס בין בני זוג? מתי יודעים שמערכת יחסים הופכת למחייבת ואיך מכניסים אל הלב ואל הבית אדם חדש?) לא באמת זוכות לפיתוח, אלא לדישה חוזרת ונשנית. לכל אורכו של הספר, המכתבים של מיקי ויעל מביעים מצב אחד תמידי של חרדה ואשמה. אין להם עתיד, אין להם עבר, אין להם עולם רגשי מעבר לכעסים המיידיים שנובעים מאותו תסכול אחד ויחיד: מיקי חולה, והטיפול הרפואי מפחיד אותם. במקום להגיד את זה בקול רם ולהתעמת עם ההשלכות, הם ממשיכים לכתוב מכתבים. ועוד לזין, מי ישמע.
וזה בדיוק מה שנשאר פה, בסופו של דבר. הזין המפואר והחלומי של מיקי, שהסב לבעליו כל כך הרבה עונג, זוכה להאנשות ולתיאורים אינסופיים בספר. הגיבורים כותבים אליו ועליו. הם משתוקקים אליו, מתחננים שיענה להם ושיתווך ביניהם. מיקי מתפייט על יכולות ההשתנה המופלאות שהיו לו ונזכר בערגה בבנות זוג שאהבו לאחוז באותו פין כמו שתינוק מחזיק שמיכה לפני השינה. וזה, כאמור, מוזר ברמות. גיבוריו של הספר הן לא דמויות מהנות או חביבות במיוחד. גם לא מאוד אמינות (והן מתוארות בצורה די מיושנת, אם כבר נפתחנו). במקום לעבור כאנשים עגולים ומרובדים שנאלצים להתמודד עם שינוי מהותי בחייהם, הם דומים יותר לשני פגועי נפש שלא מצליחים לשחרר מחפץ המעבר שלהם. שני אומללים שנאחזים בקמע ומקווים שיגאל אותם מהעינוי האמיתי: לשוחח אחד עם השניה כמו אנשים בוגרים.
"זין יקר", שרון כהן. הוצאת פרדס. 145 עמודים