ההוצאת המחודשת של "שילה לוין חיה ומתה בניו יורק" עשתה צמרמורות של עונג עבור לא מעט נשים שחצו את גיל 30 אבל לא רק. מי שלא הכירה את הספר, שהיה רב מכר בשעה שפורסם, ודאי תלמד להכיר אותו עכשיו לאור העניין הרב שהוא מייצר. "שילה לוין" ראה אור לראשונה בשנת 1972 ותורגם לעברית בשנת 1973 על ידי נורית יהודאי. הוא נמכר במיליוני עותקים וכיכב ברשימת רבי המכר של "הניו-יורק טיימס", וכעת הוא יוצא לאור בהוצאה מחודשת על ידי תכלת ובתרגומה המוער של שלי גרוס. במרכז העלילה עומדת שילה לוין, יהודיה אמריקאית שלא עונה על דרישות החברה באותה התקופה, או בכל תקופה שהיא למען האמת - היא לא עונה על המשקל הנכון, שערה מתולתל והחמור מכל - היא רווקה בת שלושים. רווקה שקרס עליה עולמה, אולם, עולמה מעולם לא נוצר כפי שהיא רצתה אותו ולכן קריסה זו כלל איננה מפתיעה. הספר הוא למעשה מכתב התאבדות ארוך ומפורט של שילה לוין, שלפרקים מרגיש כמו יומנה הפרטי.
הספר מגולל את סיפור חייה החל משנות העשרים שלה בהיותה תלמידת קולג', בזמן שאמה לוחצת עליה להתחתן וללמוד הוראה על מנת שתוכל לעבוד כמורה. לשילה, לעומת זאת, יש רעיונות אחרים בראש. היא רוצה קריירה, היא רוצה אהבה, היא בעיקר רוצה להגשים את החלומות שלה. רגע אחד היא חולמת על טיולים בפריז וברגע אחר היא כבר מדמיינת את עצמה מנהלת קריירה בסן-פרנסיסקו. אולם בכל החלומות האלו - היא נשואה ואמא לילדים. שילה מתארת את חיי הרווקות העגמומיים שלה, מערכות היחסים הכושלות והלא מספקות שהיא מנהלת לאורך שנות רווקותיה בזמן שהאחרות מסביבה מחליפות בני זוג ונכנסות במוסד הנישואים. היא נוזפת בעצמה תדיר, מתעבת את העבודה שלה ומערכת היחסים שלה עם הוריה מהווה מכבש לחצים עצום:
"אלוהים, בית הספר לחינוך. אף פעם לא רציתי להיות מורה. אף פעם. כשרותי ואני או כשמדלן ואני או כשלינדה, השותפה שלי לחדר במעונות, ואני העברנו שעות על גבי שעות בשיחות על העתיד ועל מי אנחנו רוצות להיות, אף פעם לא הזכרתי את המילה הוראה. אפילו לא פעם אחת [...] אז רציתי להיות רעיה ואם. למה? אני לא יודעת. בזמנו זה נשמע כמו רעיון טוב, כזה שהתקבל בתשואות על ידי בני משפחתי. כשהגעתי לתיכון כבר ידעתי שאין לי מושג מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. מובן שעדיין רציתי להתחתן וללדת ילדים בסופו של דבר, אבל הייתי אנוכית. רציתי גם קריירה". (עמ' 21)
שילה מאמצת כל דרישות תובענית שקיימת כלפי נשים בכל הנוגע למראה, משקל, טיפוח חיצוני, לבוש, דייטינג ולקיחת גלולה כאמצעי מניעה. היא מנסה לעשות הכל על מנת להתקבל על ידי החברה ועל מנת למצוא חתן, אפילו לצאת עם מישהו שלא מעניין אותה בכלל ולמרות זאת - להציע לו נישואין. לצד כל אלו מועברת ביקורת על אותן פרקטיקות - שילה מבינה שדרישות החברה הן בלתי אפשריות, למשל היא לא יודעת בכלל למה היא רוצה להתחתן, היא רק יודעת שהיא צריכה לרצות את זה. היא מבינה שחלקים ענפים מהמנגנון הקפיטליסטי מושתתים על הנמכת נשים ועל ערעור תפיסת הביטחון העצמי שלהן. באותה תקופה, הגלולה אמנם שיחררה את הנשים מהחשש להיכנס להריונות לא רצויים אבל גם כלאה אותן והפכה אותן לאחראיות הבלעדיות להיזהרות ביחסי המין.
"בניו יורק יש מיליון נשים עם כרטיסי אשראי של בלומינגדיילס וסאקס. הן קונות את התכשיטים שלהן בעצמן. [...] אז מה, אנחנו משוגעות? כולנו משוגעות? אנחנו לא מבינות שאנחנו, הנשים הרווקות, הפכנו לעסק? יש מגזינים מיוחדים בשבילנו, מחלקות שלמות בסופר בשבילנו". (עמ' 39)
|אז אני שואלת אתכם. מתי? מתי אמצעי מניעה הפכו למטלה נשית? אולי זה קרה בשנה שבה צצה חליפת המכנסיים|. (עמ' 99)
ולמרות הביקורת, שילה לוין לא הולכת עם האמת שלה עד הסוף, היא לא עומדת על שלה ולא שומרת על הגבולות שלה, בייחוד לא בכל הנוגע לבחורים. במובנים מסוימים היא כן מנסה לאפשר לעצמה חופש, כשהיא מקיימת למשל יחסי מין בצורה חופשית למדי ואיננה מסתירה את המיניות. היא שוכרת דירה עם שותפה בניו-יורק ומנסה למצוא עבודה שתמצא חן בעיניה ותעניין אותה, אבל בסופו של יום שילה נאבקת תדיר במשקל שלה, בניסיון להיות מישהי שהיא לא וברצון לרצות את אמה. המעניין הוא שדווקא כשהיא מחליטה להתאבד, היא פוגשת גבר איתו היא מבלה את רוב זמנה ונראה כאילו עם ההחלטה למות, היא החלה לחיות. בשלב זה, היא כבר לא מצפה להרבה ואיננה מנסה לענות עוד על הדרישות החברתיות מאחר שהסוף ברור מבחינתה. במובן מסוים, שילה סוף סוף מתחילה לחשוב על עצמה ועל רצונותיה. אולם סוף הספר נשאר פתוח, ולא ברור לחלוטין האם שילה לוין אכן עברה שינוי מהותי שישנה את דרכיה מעתה והלאה.
פארנט תיבלה את סיפורה של גברת לוין בהומור שחור ומשובח השזור לאורך כל הספר אולם איננו מחזיק במבחן הזמן, לא כשנכתבים כיום ספרים כמו דיאטלנד. סביר שעל רקע תנועת metoo והאביב הפמיניסטי של ימינו, שילה לוין הייתה נכתבת בצורה אחרת אילו הספר היה נכתב היום. הקריאה בספר זורמת והתרגום עשוי היטב ומשעשע עד מאוד. גם הערות השוליים שהוסיפה המתרגמת מעשירות את חוויית הקריאה ויוצקות לתוכו קונטקסט הכרחי לתקופה בה הוא נכתב. חיבבתי במיוחד את הראיון המופיע בסוף הספר בין המתרגמת לגייל פארנט שמספרת על הלחץ הנוראי שנשים חוו אז סביב עניין החתונה: "הרעיון מאחורי הספר היה להראות כמה זה היה מחריד, להראות את הלחץ" (עמ' 250). ואכן, אותו לחץ נוראי שעומד מאחורי בחירותיה של שילה לוין מורגש. לסיכום, ספר שמתחזה להיות קליל והומוריסטי אך טומן בחובו הרבה יותר מהומור עצמי שחור.
"שילה לוין מתה והיא חיה בניו-יורק", גייל פארנט, מאנגלית: שלי גרוס. הוצאה לאור: תכלת, 254 עמ'.