בקיץ האחרון, פרופסור דן אריאלי פרסם מאמר על הקושי שיש לאדם להימלט מהאנושיות שלו. הוא תיאר באריכות על כך שקשר העין עם החלש או העני הוא זה שבעצם גורם לנו לפתח אמפתיה כלפי האחר. "מפתח אפס" של רעות אקשטיין בלום הוא לחלוטין מבט ישיר בעיניים של החלש. הספר מעניק קול לאופק, נער בן 15, שעבר דברים שבדרך כלל אנחנו מצקצקים מולם בכתבות של מהדורת חדשות שישי, או שרואים אותן בדוקותיים של כאן בפייסבוק, מתייגים חבר בתגובות, כותבים לו "עצוב" וממשיכים הלאה.
נקודת הפתיחה של הקורא עם אופק היא בהגעתו לפנימייה, אחרי ניסיון התאבדות נוסף של אמו. עם אביו, הקשר אבד כבר מזמן. אופק, באופן הגיוני, מנסה להתכחש למציאות החדשה שלו. בשביל לא לעשות בעיות ולא להסתבך עם איתן, המדריך שלקח אותו תחת חסותו, הוא ממציא משחקים. חלקם לבדו ובעצמו, וחלקם עם דיאנה, נערה שנדבקה אליו (לדבריו). אופק עובר דברים שכנראה לא היינו רוצים לחשוב עליהם אפילו, אבל בהיותה של אקשטיין בלום נערת פנימיה בילדותה, לא נותר לנו אלא לחשוב עלים, וגם להאמין לסיטואציות המורכבות שהיא משלבת בספר.
סגנון הכתיבה המיוחד של אקשטיין בלום הוא זה שתורם לעוצמתו של הספר. שפת המספר מאופיינת בהרבה מאוד סלנג של בני נוער, במינון כזה שמאפשר לך להכנס בקלות לראשו וליבו של אופק. ספרים בנושא הזה הם, לרוב, די משעממים כי הם נכתבים בשפה גבוהה מדי, אבל כאן אפשר בקלות להרגיש כאילו שאתה נמצא בסיטואציה ביחד עם הדמויות. אם זה ביום הראשון בפנימייה, בשבת הקטנה, ואפילו ברגעים האינטימיים יותר שבני הנוער חווים.
אני רוצה להאמין שהמטרה של אקשטיין בלום לא הייתה רק בשביל לספר את סיפורו של אופק, אלא גם לעזור ולהעלות את המודעות כלפי אותם "שקופים" שכולנו מתעלמים מהם ביומיום. לכן אני ממליץ בחום לקנות את הספר, כי כמו שאריאלי אמר - אנחנו חייבים להסתכל להם בעיניים בשביל לפתח את האמפתיה כלפיהם. ולמקרה שאנחנו לא מצליחים בעצמנו, מזל שיש אמצעים כמו "מפתח אפס" שנותן לנו בעיטה בבטן ופשוט מכריח אותנו להסתכל להם ישירות בלבן של העיניים.
"מפתח אפס", רעות אקשטיין בלום. הוצאת מודן, 226 עמודים