שלוש שנים הייתה אילנה ברנשטיין המורה שלי לכתיבה. שלוש שנים שבהן מדי שבוע למדתי אצלה כל מיני דברים, אבל דבר אחד היה החזק ביותר: את זאת שמחזיקה את החוטים. הספר בנוי מכל מיני דברים: דמויות, מיקום, התרחשות, התפתחות, אבל את, הסופרת, מחזיקה את החוטים ודואגת להמשכיות של הדברים ודואגת לכך שכל החוטים לא יסתבכו זה בזה, אלא אם כן את כמובן מחליטה שאת רוצה שהם יסתבכו זה בזה. זו אחריות גדולה, לוודא שהכל בדיוק כפי שרצית בכל רגע מהספר, כי לא תמיד את יכולה לחשוב על כל הפינות מלאות האבק שאליהן דמויות אוהבות לברוח, אבל זו האחריות שלך ואין אף אחד שיכול לעזור לך עם זה באמת. קוראים אחרים יכולים אולי להעיר לך כשהם רואים שמשהו לא במקום, אבל לסדר אותו רק את יכולה. וזה מפחיד, מרתיע, מעמת אותך עם הדברים שאת אוהבת להדחיק, ולפעמים את מייחלת שיפטרו אותך מהאחריות הזאת ויעיפו אותה לכיוונה של איזו מוזה רומנטית עשויה עצמות חד קרן וכנפי פרפרים.
אבל האחריות הגדולה הזאת מגיעה גם עם שמחה גדולה: את לא חייבת דין וחשבון לאף אחד מלבד לעצמך. אם את מחליטה שהדמות הראשית תהיה שולחן כתיבה, ויש לכך הנמקות מצויינות וכל שאר מרכיבי הספר מדברים שוטף בשפת השולחן כתיבה, אז במרכז הספר שלך יעמוד שולחן כתיבה. אם החלטת שהעלילה מתמצה בין ארבעה קירות החדר, אז העלילה תסתפק בחדר אחד, והכל יהיה מצויין. זה מה שכל כך טוב בלהיות סופרת: את לא צריכה מצלמות ולא אפקטים מיוחדים וזה המקום היחיד בעולם שבו לתקציב אין שום משמעות. רק את, המילים והעורך שינקה אחרייך קצת.
ואותה אילנה ברנשטיין מלאת עוצמה החליטה בספרה החדש "ימי ראשית" להתרכז רק בחוט אחד: ימי ראשית האהבה. הרגע או הרגעים שבו האהבה מתחילה, הרגע שבו היא הדבר הטהור שעוד לא קולקל בידי בני אדם והצרכים והרצונות והחולשות האנושיות שלהם. אהבה טהורה – הרגש שממלא את כל כך כולך, עולה על גדותיו, ומשאיר אותך משתוקקת.
כדי לעשות את זה, ויתרה ברנשטיין ראשית על דמויות. יש שם אישה ששמה מתחיל באלף. אולי זאת אילנה עצמה, ולפעמים זו אכן אילנה עצמה, ואולי זו אישה אחרת, ששמה מתחיל באלף והיא טובה בהתאהבות. אבל לפעמים זו גם הילדה שאילנה הייתה, הילדה שהייתה רוצה להיות, כל הדמויות האלו ביחד, ולפעמים סתם אישה, אחת גנרית, ששמה מתחיל באלף והיא טובה בהתאהבות. ליד האישה ששמה מתחיל באלף נמצא הגבר אליו היא משתוקקת. שמו מתחיל בע'. אולי הוא עידו. אולי לא. לפעמים הוא חוקר ספרות ומשורר שאוהב מילים ובמיוחד את המילים שלו עצמו ושלה. לפעמים הוא ילד שאוהב ילדה אחרת. ולפעמים אחד זר שלא אוהב דבר. הוא, בכל אופן, לא נמצא בימי ראשית האהבה.
שנית, ברנשטיין ויתרה על דיון באמת או בדיון. כי לפעמים זו אכן המציאות עצמה שמועלית על הכתב, כזאת שיש לה הוכחות חותכות בבשר החי של הסופרת אילנה ברנשטיין. ולפעמים זו אמת מומצאת, שמתיישבת עם המציאות של הדמות ששמה מתחיל באלף. ולפעמים זו מציאות של דמויות אחרות, שכתבו סופרים ומשוררים אחרים, שמתיישבת יפה עם המציאות של ימי ראשית האהבה אותם חוקרת ברנשטיין. ולפעמים אלו דווקא המילים שכתבה ברנשטיין בעברה, בעשרת ספריה שכבר יצאו לאור, שמגיעות לספר הזה כדי להזכיר את מה שכבר נאמר, כדי לעשות סדר בימי ראשית האהבה.
והתוצאה? התוצאה יפהפיה. הבלבול הזה מצריך מהקוראת לוותר על הניסיון לדמיין את האישה הזאת (ואת הגבר הזה), כי האישה הזאת יכולה להיות הקוראת עצמה או אחותה או אימא שלה או כל אישה אחרת שאי פעם חוותה את ימי ראשית האהבה. "יום אחד גמרה בלבה לכתוב. מתוך הלב של הילדות הקטנות. לכתוב לו אהבה. בי קישוטים... אבל לא די בכך שהיא תכתוב. אני רוצה שהוא יקרא... מתוך הציפייה אכתוב מכתב ביום. כי לציפייה אין סוף כמו לימים. עד לסוף הימים, אכתוב. כי אהבה צריכה להיכתב. זה המכתב הראשון".
וברגע שמוותרים על הדמויות ועל המיקום ועל השאלה האם הסופרת כותבת על עצמה, נותרים רק עם הרגשות. והרגשות הם רגשות של ימי ראשית האהבה: התרוננות הלב והושטת היד אל האחר כדי שגם הוא יחזיר אהבה בדיוק באותה מטבע. זה לא עובד, כמובן, האחר לעולם לא יחזיר לי במטבע שאני נותנת כי רק לי יש את המטבע המדוייק הזה, אבל ההתרגשות והשמחה והתהפכות הבטן ומחיקת כל צרות העולם מפני ההשתוקקות, כולם נמצאים בספר הזה מהשורה הראשונה בו ועד האחרונה. וזה מרגש כמו שרק אהבה יכולה להיות.
ימי ראשית / אילנה ברנשטיין, בבל, 156 עמודים