בשנתיים האחרונות יוצא לי ללוות חברות לבנק הזרע. מסוג הדברים שקורים כשמתקרבים לגיל ארבעים ורוצים ילד ופחות קרה או התחבר כל העניין הזה של נורמטיביות שבמסגרתה אנשים מתרבים. אז אני מצטרפת אליהן, על תקן קמע הזרעות, לעתים אני גם מסייעת בבחירת התורם מתוך מאגר ויקינגים מוסדר. וככה, אחרי כמעט שנה, באים תינוקות לעולם. וזה יפה ומרגש ומתיש - כי ככה זה תינוקות, וגם מתקבל בטבעיות ברוב המקומות. אמא זה אמא, תינוק זה תינוק. אין אבא? לא נורא. ילדים כבר גדלו בלי אבא וילדים כבר גדלו בלי אמא, הורה אחד טוב ואוהב, זה מה שצריך כדי לגדל ילד מאושר.
זה נשמע כמו תפיסה הגיונית לעשור האחרון, בגלל זה מפתיע לגלות ש"תעשו לי טובה" של גייל פארנט הוא בכלל מ-1980. כמעט ארבעים שנה. גייל פארנט היא סופרת ותסריטאית, ניו יורקית ויהודיה במקור, בת 78. היא כתבה לסדרות כמו "בנות הזהב", וספרה המפורסם הוא "שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק", שיצא ב-1972 והיה רב מכר משוגע וגם תורגם לעברית. לפני כשנה הוא תורגם מחדש לעברית על ידי שלי גרוס (מחברת "החיים ומה שלבשתי" ועיתונאית) ועכשיו היא תרגמה גם את "תעשו לי טובה", ספר נוסף ופחות מוכר של פארנט אבל מוצלח לא פחות (סגירת פינת הגילוי הנאות - אני מכירה את שלי גרוס, עושה לה תדיר לייק לב בפייסבוק וישבנו פעמיים לקפה).
בעוד ש"שילה לוין" היה למעשה מכתב התאבדות של יהודייה עם אובססיית משקל שלא מצאה בעל, "תעשו לי טובה" הוא קצת ההיפך ממנו. כלומר, גם כאן יש יהודייה - רוברטה ארנולד שמה - עם אובססיית משקל שלא מצאה בעל, כי אנשים נוטים לכתוב את עצמם ו/או דומה, אבל היא לא רוצה להתאבד, היא בת 35 ורוצה ילד. והיא גם מצחיקה ומגניבה כך שהייתי באה איתה בשמחה לבנק הזרע, ככל הנראה גם כבר היו כאלו בניו יורק באותם ימים (לפי ויקיפדיה, בנקי הזרע פתחו את שעריהם באזור הסבנטיז), אבל רוברטה מעוניינת בזרע מגברים שהיא מכירה. יש שבעה שעומדים בסטנדרטים שלה, שמונה אם סופרים את פול ניומן, שניצבים בטופ של הגנטיקה אותה היא רוצה להוריש לצאצא עתידי. כל הגברים ברשימה שלה, מלבד פול ניומן, יזיזים שלה או אהובי עבר, והם כוללים צמד אחים, בחור הומו, בריטי אחד, אדם בשם אדולף ועוד. האם היא תכננה לגנוב להם זרע? סוג של, אם כי להציג את זה כדבר אמיתי שנשים עושות בעולם על מנת להשיג ילד זה בעייתי, לרוב מדובר בתחושה סובייקטיבית של גברים כתוצאה מתאונה שאליה שני הצדדים לא כיוונו. אבל הסוגיה הזאת לא נבחנת כי הסיפור תופס כיוון אחר, שבמסגרתו הגברים מגלים את הרשימה, זורקים אותה אבל בסוף מחליטים לזרום עם העניין כאקט תחרותי, והיא שוכבת עם כולם בסוף שבוע אחד של ביוץ. נשמע מחריד, אבל האמת שזה מצחיק נורא, מופרך לגמרי וכיפי.
לא נגלה את הסוף, אבל רוב הסיכויים שתזילו דמעה, ומכיוון שמדובר בסוג מסוים גם אם הפוך על הפוך של קומדיה רומנטית, נספר שיש גם ידיד בתמונה, סיימון, שלא נכנס לרשימה כי הוא נמוך מדי, וגם הוא מחליט לאמץ תינוקת משל עצמו. התרגום של שלי גרוס מעולה. כמו ב"שילה לוין", גם כאן הספר משופע בהערות כיפיות, למשל המשפט "נפגשו למשקאות ב'21'", זוכה להסבר על קלאב 21, איפה בדיוק המינגוויי קיים בו יחסי מין ומה הקשר ל"סקס והעיר הגדולה". גם האזור הקטסקילס זוכה להסבר וקישור ל"ריקוד מושחת" ועוד פכים ששוזרים את הספר בעולמן התרבותי של מרבית הקוראות. גם הבחירה עצמה בספר משמחת, במיוחד כי בניגוד לשילה לוין שהתקבע כנוסטלגיה, "תעשו לי טובה" היא פנינה מתוקה שהתפוגגה עם השנים, ככל הנראה כמו ספרים טובים רבים אחרים, ושלייתה מהמצולות היא מאורע משמח.
למרות שפארנט קיבלה את עיקר תהילתה הספרותית בעקבות "שילה לוין" המיתולוגי, אין ספק ש"תעשו לי טובה" מוצלח, מתקדם, מצחיק ומקיים יותר. שילה לוין הייתה אישה שהחליטה למות כי לא התחתנה, רוברטה ארנולד מחליטה לחיות כי לא התחתנה, וכי מי בכלל רוצה להתחתן? אנחנו כבר באייטיז למען השם. וכן, יש בו קצת בדיחות ישנות, על חתונות ודת ופרויד ודיאטות וזונות מאושרות, וגם איזו טרחנות יהודית ניו יורקית בסיסית שאו שאוהבים או שלא (אבל מי לא?). בקטנות הוא ספר של פעם, הוא גם נטוע בזמן ובמקום בזכות שלל רפרנסים תרבותיים שהתרגום מבאר היטב. אבל בתמונה הגדולה, המגדרית, הנשית, המינית - הוא ספר שמרגיש עכשווי ונכון לגמרי. והוא גם מצחיק ומשמח, בדרך לבנק הזרע וגם סתם ככה.
"תעשו לי טובה", גייל פארנט. מאנגלית: שלי גרוס. הוצאת תכלת, 302 עמודים