הוצאת נהר בונה בשקט קטלוג מכובד ומעניין, בעיקר בזכות תרגום יצירות קטנות של סופרים גדולים כמו אמיל זולא ופ. סקוט פיצג'רלד. גם ג'יימס סולטר הוא סופר גדול, למרות היותו לא מוכר כמעט לקורא הישראלי. פגשנו אותו בפעם הראשונה, והיחידה עד עתה, לפני ארבע שנים, כשהוצאת עם עובד הסכימה להוציא לאור את התרגום לספר "משחקים ושעשועי שווא" - תרגום שיונתן דה שליט עבד עליו בעצמו ולמען עצמו. "כדי שאוכל ללעוס את הטקסט כמו שצריך", כלשונו.
"משחקים ושעשועי שווא" הוא רומן אימפרסיוניסטי ארוטי, ופגום מהרבה בחינות - הוא חסר עלילה, שְטוח דמויות ולא מנומק. אבל הוא גם ממגנט וחושני כל כך בכתיבתו, שאי אפשר לסרב לו. "משחקים", שהוא כנראה היצירה הכי מפורסמת של סולטר, פורסם לראשונה ב-1967, ו"אמש, לילה אחרון" מגיע בשלב מאוחר בהרבה, וראה אור ב-2005. כפי שמספר יונתן דה שליט באחרית הדבר, הקובץ התגלגל להוצאה בשפה העברית אחרי שהמתרגם נתקל בו במקרה בחנות לספרים משומשים והתאהב בו, ולא משיקולי חשיבות על רקע הביבליוגרפיה הכוללת של הסופר.
הציפיות גבוהות, אם כך. ספר ממגנט, מתרגם בעל שם והוצאה איכותית. אבל משהו פשוט לא עובד ב"אמש, לילה אחרון". זה לא רק שהטקסט עצמו חלש - כל המכלול חורק. הכריכה איומה, מכוערת במפגיע ממש; התרגום מרגיש נוקשה ומגושם; אחרית הדבר לא מעניינת ואישית באופן תמוה (יונתן דה שליט הוא שם העט של סופר, מתרגם ואיש מערכת הביטחון הישראלית שזהותו עדיין חסויה, אבל הרלוונטיות הספציפית שלו לכתיבתו של סולטר לא קיימת, ולכן מונולוג אישי כל כך הוא לא נחוץ). אפילו התרגום לשמו של הספר, שמנסה לא לאבד את כפל המשמעות של הכותרת המקורית "Last Night", נעדר חינניות. כל אלה היו נסלחים לו היו הסיפורים עצמם טובים, אבל למרבה הצער, זה לא המצב.
לאורך עשרת הסיפורים הללו סולטר עוסק באובססיביות ברגעים של פיתוי, בדרך כלל בהקשר של בגידה. אולם המרכז כאן אינו החושניות והארוטיקה, אלא ההתלבטות, ההיסוס, ובסופו של דבר - ההחמצה. התמה הזו מאגדת את כל הסיפורים במידה רבה כל כך שהם כבר הופכים צפויים ומשעממים. כתיבתו הייחודית של סולטר מצטיינת בתיאורי אווירה, אבל בהחלט לא באפיוני דמויות, כך שהקוראים גם לא מפתחים חיבור רגשי לשום דמות, ולכן לא ממש מתרגשים בשום שלב. על הרקע הזה, תמוה במיוחד הוא הסיפור האחרון, שזונח את האיפוק הרגשי לטובת מלודרמה מוגזמת עם טוויסט בשקל וחצי: לא רק שהוא לא באמת מרגש, אלא שהוא נעדר גם את האלגנטיות שהפכה את הסיפורים הקודמים לחינניים, בדרכם הדלה מאוד.
המעלות של אותה כתיבה ייחודית לסולטר לא מצילות את המצב - נראה שהיא התייבשה עם השנים, הפכה מפריחה ירוקה ורעננה לשברי עלים צהבהבים של סתיו. אין פה לא דימויים מבריקים כמו "דמדומים שלווים, עצומים כמו לילה על פני הים" ולא יציאות סתומות כמו "פרצופה נראה כמו מרפק", שהפכו את הקריאה ב"משחקים ושעשועי שווא" לחושנית ומבדרת עד שכרון. לא, יש פה יותר דימויים כמו, ובכן, פריחה ירוקה שהופכת לעלה צהבהב. ובסיפורים קצרים כל כך - אורכו הכולל של הספר הוא 150 עמודים - הנטייה של סולטר להסתכל הצדה מהעלילה המרכזית מרגישה כמו משקל עודף. לרוב הסיפורים אין מספיק קונטקסט, ומרחב המחייה שלהם מצומצם ולא מאפשר לרגעים הפואטיים להתמלא בקסם אמיתי. סולטר מרגיש משוכנע למדי במה שהוא עושה, חייבים לזקוף את זה לזכותו, וגם ההוצאה העברית משדרת גאווה וביטחון, אבל בתום הקריאה לא נותר שום משקע. ממש כמו בסיפורים עצמם: הבטחה לפיתוי שנגמרת בהחמצה חמוצה.
"אמש, לילה אחרון", ג'יימס סולטר. מאנגלית: יונתן דה שליט. הוצאת נהר, 159 עמודים