הבחירה של אנשי הקיבוץ המאוחד להשאיר את אותה המתרגמת, אלינוער ברגר, לכל אורך הדרך, ראויה להערכה (על אף שב"נערה עם שיער מוזר" היא תרגמה את הסיפורים ואסף גברון את המסות). השפה של פוסטר וואלאס, בהחלט כלי חשוב, מקבלת איזו אחידות ועקביות בעברית. מצד שני, לא פעם ולא פעמיים הקורא העברי מרים גבה למקרא צירוף מילים מוזר, כמו ב"ר"ק (ראיון קצר) #2 אוקטובר 94" שבו מובא מונולוג של גבר המסביר לזוגתו איך, אחרי שהוא מחזר במרץ וכובש נשים, הוא פתאום נבהל נורא וחייב מיד לבצע "היפוך דחף". מה זה היפוך דחף? הניחוש שלי היה שמדובר בתרגום טכני-משהו ל"ריוורס", בדיקה במקור העלתה שמדובר ב- Reverse Thrust. יש לו דחף לעשות ריוורס. זה הכול, למה להפוך את זה למונח טכני בלתי ברור ולהפריע לרצף הקריאה?
כעת, משדיברנו על הסופר, על יצירתו בעברית, על התרגום, אין מנוס אלא לדבר על הספר. אולי יותר קל להתחיל ממה שזה לא: לא פרוזה קלילה, לא קריאה מהנה. אין תיאורי נוף, אין חמלה, אין דמויות להזדהות איתן. מה זה כן: כן פרוזה שאין שום דבר שדומה לה, כן קריאה שגורמת לקורא לפעור עיניים בתדהמה ולחזור ולקרוא שוב ושוב את אותו המשפט, כן מוזר ומפתיע שהדבר הזה נכתב ב-1999 ולא, למשל, מחר.
קובץ הסיפורים הזה מכיל סיפורים על אנשים. חלקם מתארים דמות בצורת דיווח מפורט, חלקם נראים כמו תמליל שיחה בין שני אנשים. חלקם מובאים בצורת ר"ק, ראיון קצר, ממנו הוצאו השאלות – אנחנו יודעים על קיומן כי כתוב "שאלה" (לפעמים עם נקודה, לפעמים עם שלוש נקודות, הקורא מיד מופעל, מנסה לנחש מהי השאלה שנשאלת) וכי מדי פעם המרואיין מתייחס אל המראיינת - ונשארו רק התשובות. לפיכך, אנחנו מקבלים הרבה מונולוגים בשפה דיבורית, שאט אט חושפים איזשהו גורם משונה, מעוות, מטריד, רע או פשוט אומלל באישיותו של כל מרואיין. כך, למשל, זה שמשתמש בעובדה שאין לו זרוע כדי למשוך נשים לרחם עליו ולשכב איתו, או זה שחושב שניו-אייג' זה בולשיט אבל שמאוד קל להשיג נשים "גורסות גרנולה", עד שהוא פוגש אחת שמספרת לו איך בעזרת ראיית העולם הנלעגת שלה היא שכנעה פסיכופט שעמד לאנוס ולרצוח אותה לא לרצוח אותה.
הגברים הנתעבים, בסופו של דבר, ברובם בכלל לא עד כדי כך נתעבים. הם לפעמים שוביניסטים, לפעמים סתם חלאות, אבל לרוב פשוט סובלים מאיזושהי תסמונת מוזרה שגורמת להם לצעוק משהו ביזארי תוך כדי סקס או מדחף שמוסבר באופן מנומק ואינטיליגנטי – אף אחד כאן לא טיפש – לקשור את בנות זוגם, וכמעט כולם סובלים ללא הרף.
העולם שנוצר כתוצאה מעבודת הטלאים הזו, סיפורים קוהרנטיים יותר ופחות, הוא עולם נוראי, ריאליסטי ואפל למדי. הכתיבה הצפופה, ברבים מהמקרים נטולת פסקאות, מרובת פסיקים, מרובת הערות שוליים עמוסות-משמעות, הולכת וכולאת את הקורא שאין לו מתי להפסיק ולנשום. הדימוי על העטיפה היפה שעיצב תמיר להב-רדלמסר, ההילה סביב הסכין והצבעים האפורים, תואמים היטב את הספר. הסכין הזו מלווה את הכתיבה של פוסטר וואלאס מההתחלה, לא משאירה שום דבר שלם. גם לא את עצמו.
לא קל, אם זה עוד לא הובהר, לכתוב על "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". לא קל לקרוא אותו, אבל בהחלט כדאי לעשות זאת. הוא מעמיד תמונת מראה מדויקת, כואבת, חדה ומדכאת מול החברה המערבית ואין שום נחמה, פרט לאופן שאין דרך אחרת לתאר אותו חוץ מגאוני, שבו פוסטר וואלאס כתב.
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים / דייויד פוסטר וואלאס. מאנגלית: אלינוער ברגר. 296 עמ', 96 ₪. ספריית פועלים.