את ההיסטוריה של הספרות העברית קשה לדמיין ללא הסיפור הקצר. היצירה הראשונה שפרסם ש"י עגנון בעברית הייתה למעשה קובץ של סיפורים קצרים; א.ב יהושע ועמוס עוז התחילו את דרכם בסיפורים קצרים שפורסמו בכתבי עת. למסורת הארוכה הזו, שאפשר גם להוסיף אליה באופן טבעי את אתגר קרת, לסביון ליברכט יש מקום ואפילו מקום חשוב. בקבצי הסיפורים שפרסמה בשנות השמונים והתשעים קנתה ליברכט את מקומה כסופרת שהצליחה לשלב בין רעיונות מעניינים לשליטה מלאה בטכניקה של הסיפור הקצר, כזו שהפכה את הסיפור מגימיק של קופירטייר לסיפור מעניין.
בסיפור "ילדת התותים", למשל, היה לה רעיון טוב, שהקדים את האופנה של השנים האחרונות – לכתוב על השואה מנקודת המבט הגרמנית, במקרה הזה, אשתו של מפקד המחנה. אבל ההישג הגדול היה הביצוע: בזכות הכתיבה ההדוקה הצליחה ליברכט לחשוף באופן אירוני את השקר שבו חיה אותה אישה, ולהציג אותה בתור בן-אדם, גם אם לא כזה שמעורר יותר מדי אמפתיה. בסיפור "תפוחים מהמדבר", שעתה עובד לסרט, השתמשה ליברכט באותה יכולת כתיבה כדי לקחת את הקונפליקט החברתי בישראל בין דתיים וחילוניים, ולהפוך אותו מהרצאה דידקטית שעוסקת ביחסי דת ומדינה לסיפור אנושי שיכול להכיל את כל המנעד שיש ביחסים בין בני אדם.
אותו מעמד הופך את הוצאת ספרה החדש "פנינים לאור היום", לאירוע משמח. מעבר לעובדה שכל פרסום של קובץ סיפורים (שנחשב ז'אנר לא מסחרי), הוא אירוע משמח, משמח במיוחד מכך שלאחר עשור שבו עסקה ליברכט בכתיבת מחזות, תחום רווחי יותר, ולא היה ברור האם תשוב – סיפוריה חוזרים לנוף הספרותי.
הרמה הטכנית הגבוהה, שייחדה אותה בתחילת דרכה, לא אבדה לליברכט בעשור הזה. כל אחד מהסיפורים בקובץ, שקשורים אחד לשני בקשר רופף, יכול לשמש דוגמא לכל מי שרוצה ללמוד איך כותבים סיפור קצר על פי הנוסחה הקלאסית: דמות ראשית מוצאת את עצמה בנקודה שבה עליה לבחון את עצמה מחדש, לאור מפגש עם דמות אחרת או עם עברה. הבחינה מחדש לעולם תהיה קונפליקט בין שתי תפיסות עולם, או בין שתי תזות, כפי שהדבר מכונה בספרי הדרכה לכתיבה, ובסופו של דבר יוכרע הקונפליקט, והדמות תעבור שינוי, שבעקבותיו אמור גם הקורא אמור לשנות ולא במעט את ראיית עולמו – אחד לאחד כפי שמלמדים מדריכי הכתיבה. בסיפור הראשון בקובץ זו מורה חיילת אשכנזיה שמגיעה לעיר בפריפריה ומגלה, לאחר מפגש עם ילד נחמד, שהעולם בו היא חיה הוא בועה. בסיפור אחר זו אמא חרדית שמגיע לבקר את בנה ההומו שחולה בסרטן, ופוגשת את המספר, שהוא אביו של בן זוגו של הבן החולה.
אבל העובדה שסיפוריה של ליברכט פועלים לפי הנוסחה המקובלת, לא מצוינת כדי לומר משהו רע. גם אם קשה להודות בזה, ספרות פועלת בקונבנציה, ולא אחת היצירות הטובות ביותר הם אלו שנבנו לפי הנוסחאות הקלאסית. ג'ונתן פראנזן, שהוא אחד הסופרים החשובים שפועלים היום בעולם, כותב מתוך אותם הכללים, ונע בין רגעים שבהם הוא מוכיח שהוא שולט בהם לגמרי, לרגעים שבהם שהוא עובר עליהם במודע. יותר מכך, העובדה שליברכט שלטה בחוקים הטכניים והשתמשה בהם לכתוב סיפורים מעניינים – היא זו שהפכה אותה לסופרת חשובה. לכן, כאשר מסתכלים על היכולת המקצועית שהיא מדגימה בספרה החדש, נכון לשאול למה הפעם זה לא עובד.
הכל ידוע מראש והופיע בכתבות צבע עם בוקי נאה
למרות שאלו סיפורים שמבחינה טכנית כתובים לעילא, הם מחטיאים את המטרה. הכל נמצא במקום הנכון, אבל התחושה שעולה מהסיפורים בקובץ החדש היא שמשהו מפוספס. משהו צורם. בהתחלה חשבתי שהבעיה היא הקלישאות - לא מדובר באנשים אמיתיים, אלא בסטריאוטיפים: המורה החיילת המגיעה לעיירת הפיתוח מהמרכז היא בת להורים גרושים; היא מגיעה שהאנשים בעיירת הפיתוח סובלים מהזנחה, אבל הם אנשים טובים. זה לא סיפור מעניין, אלא סיפור שנע בין תעמולת בחירות לתוכנית ריאליטי. באותה מידה, כאשר הילד האומלל שחי ברחובות הוא רוסי שאביו הסתבך בפשע, שום אירוניה בעלילה לא יכולה להציל את הסיפור. הכל ידוע מראש, וכבר הופיע ביותר מדי כתבות בעיתונות ובכתבות צבע עם בוקי נאה בתחנה המרכזית.
אבל למען האמת, הקלישאות עצמן הן לא הבעיה, למרות שהיה נחמד עם ליברכט הייתה שוברת אותן מדי פעם. מה שבאמת מפריע לי בסיפורים, ואולי כאן באמת מדובר בעניין של טעם, הוא היעדר רוע. מה שמאפיין את כולם, מעבר ליכולת הטכנית, הוא שהם נורא להיות בסדר. ליברכט רוצה להיות בסדר עם הדמויות, לא להתעלל בהן יתר על המידה, וגם לצאת בסדר עם הקורא, לא לערער באמת את תפיסת עולמו.
האם הרוע הוא הכרחי לסיפור קצר טוב? כנראה שלא. אבל הסיפורים שנתנו לעגנון את התהילה כסופר עברי בקובץ 'והיה העקב למישור' הם מרושעים למדי (יש שם סיפור על איש שחי בבית קברות כי באשמתו חושבים שהוא מת ואשתו התחתנה עם אחר). הרוע היה גם מה שהפך את סיפוריה הראשונים של ליברכט למעניינים, וכבר הזכרתי את "ילדת התותים" שכולו משחק באופן מרתק ומרשים עם שאלת הרוע.
זה לא שלא ניתן לכתוב סיפורים קצרים שיש בהם את הרוע בישראל כיום. למרות כל הבעיות וקשיי השוק, לאחרונה יצא בספריה לעם של "עם עובד" קובץ הסיפורים של ענת עינהר, "תמונת עירום"'. בקובץ זה הרוע לא סתם נוכח אלא חי ובועט. גם אם אותה בעיטה שסיפוריה של עינהר מעניקה לקורא היא לא תמיד נעימה, שלושת הסיפורים שבספרה, על הרוע המטריד שבהם הם משהו שאותו לא ניתן לשכוח.