אל "מי את בכלל" קשה מאוד לגשת מנקודת מבט של ביקורת ספרותית. קודם כל, יולי נובק ממש לא מתיימרת להיות סופרת, אלא לספר את הסיפור האישי שלה, את תהליך ההתפכחות שלה וחיפוש הזהות העצמית בתוך משטר שקשה מאוד שלא לאבד את עצמך בתוכו. שנית, כי אין דרך - כקורא ישראלי - שלא להגיע לספר עם תפיסות ודעות קיימות - על הכיבוש, על ההבדלים בין 1967 ל-1948 וכמובן על ארגון "שוברים שתיקה" והפסטיבל התקשורתי והפוליטי שנערך סביבו בעשור הקודם.
לכתוב ספר מסע וזכרונות אישי, כשהנושא שבבסיסו הוא כל כך לא אישי, היא משימה ממש לא קלה - וניכר בכתיבה של נובק שהיא מודעת למשימה המאתגרת הזאת. להיות אקטיביסט למען זכויות אדם זאת עמדה שקל מאוד להיסחף ממנה לנרקיסיזם, ונובק חוטאת בכך ומכירה בזה לסירוגין, החל משם הספר עצמו. היא עצמה לא לגמרי מבינה על מי הסיפור - האם הסיפור הוא עליה? על שוברים שתיקה? על המפעל הציוני? על הפלסטינים? או אולי בכלל על משטרים דכאניים באופן כללי?
זהו לא עלבון, אגב. בצדק, היא לא מבינה. "מי את בכלל" הוא לא סיפור בדיעבד על מסע חיפוש אישי ופוליטי, הוא חלק מסיפור שעדיין בהתהוות.
רוב הספר מזגזג בין שני נרטיבים שמרגישים רחוקים מדי האחד מהשני - הטיול של נובק בעולם והזכרונות מהאירועים המקוממים והמדהימים מסביב למתקפה נגד "שוברים שתיקה", שהפכה עליה את כל עולמה. בספר היא חוזרת שוב ושוב על השאלות שליוו את התדהמה הזאת. איך היא - ציונית, פטריוטית, תומכת בצה"ל, יכולה להיחשב כבוגדת? ולמה זה כל כך לא לגיטימי לבקר את המערכת שמתוכה את פועלת במדינה שאמורה להיות, לכאורה, דמוקרטית?
רק בסוף הספר, בפרק על דרום אפריקה, שני הנרטיבים מתחילים ממש להתחבר לתוך הגיון אחיד. נובק פורשת רגעים מההיסטוריה וההווה הדרום אפריקאיים, מכירה בהבדלים בין הארץ ההיא לארץ שלנו ובעזרת פעילי עבר במאבק באפרטהייד בשילוב עם האופן שבו המדינה שהיא אהבה כל כך הפכה אותה לאויבת ובוגדת, מתחיל להתבהר לה המקום שלה עצמה בתוך המאבק הפוליטי הזה.
"מי את בכלל" לוקה בחסר בדבר אחד עיקרי - הוא לא מספר ומנמק מספיק מההיסטוריה שלנו. בכל מה שקשור לכיבוש השטחים של 1967 ולהתנהלות צה"ל בשנים בהן היא עמדה בראש "שוברים שתיקה", נובק מרגישה מאוד בטוחה בעצמה לדבר ולספר - בכל זאת, היא עמדה בראש ארגון שכל הווייתו היה לאסוף עדויות מהשטח. כשהיא מתחילה לדבר על האמת שהתחוורה לה - שכל הסיפור שסופר לה מראש על ההפרדה בין הכיבוש למדינה הציונית היהודית והדמוקרטית - ניכר שנובק עדיין לא נמצאת במקום בטוח בעצמו מספיק כדי להגיד את הדברים כמו שהם. היא רומזת קשות לנכבה, אבל לא מעזה לפרט עליה. היא מציירת קו בין המשטר שלנו לאפרטהייד של דרום אפריקה, אבל באופן שממש הולך על ביצים. היא מפרטת את תהליך ההתפכחות שלה, אבל לא נותנת קרדיט או הכרה לכל מי שהכירו במציאות הזאת ונלחמו בה הרבה לפניה, עוד לפני קום המדינה ועד היום, במיוחד בשמאל המזרחי.
כל זה בעייתי, אבל ממש לא פוסל את הערך הרב שיש בספר של נובק, שהוא התחלה מאוד מאוד טובה למי שרק רוצה להעז לטבול את האצבעות בבריכת הדיון הקשה הזה, שהוא מפחיד ומערער אבל גם הכרחי על מנת להתקדם ממנו הלאה, לעבר הודאה בטעויות, מציאת פתרונות ושחרור מהפחד שהוחדר בנו כל כך עמוק. המקום שבו נובק דווקא כן אמיצה הוא בהתבוננות בעצמה, ובעיקר בשבר של הזהות שלה. שם, הקול שלה הופך לחזק ורלוונטי במיוחד עבור כל האנשים שחולקים את ההשקפות הישנות שלה. אנשים שרואים עצמם ליברלים, דמוקרטים, שואפים לשוויון וצדק בין בני האדם, מתנגדים לכיבוש בכל תוקף אבל עדיין נאחזים בסיפור הציוני כעובדה שאין לערער עליה. נובק מעניקה קול אמיץ ומגובש לפחד הזה, למשבר הזהות העמוק הזה. להגדיר את עצמך מחדש, לשאול את עצמך האם אתה חלק מעם כובש, מהצד החזק במערכת של טרור ממוסד. זה תהליך קשה, מערער וקורע לב, שבמהלכו מאבדים המון - אבל גם מרוויחים המון, וניכר שהסופרת רק מתחילה להבין כמה היא כבר הרוויחה ועוד תרוויח מההתעוררות הקשוחה הזאת.
לנובק יש חמלה רבה למקום שבו היא עצמה הייתה עד לא מזמן. לכן, הקריאה בספר לא תרתיע את מי שעדיין לא מעזים להתחיל את התהליך הזה. אבל בתוך החמלה לעצמה ולאחרים היא גם לא חוסכת ביקורת - ביקורת על הסתירות הפנימיות של השמאל הציוני שמוּנעות מפחד והכחשה עמוקה; על הנזק הממשי, היומיומי והמתמשך שהעמדה הפוליטית המבולבלת והנמנעת הזאת גורם ואיך היא מונעת מאיתנו להתקדם לעבר שינוי; על השתיקה המצמררת מול עוולות יומיומיות, החל ממאה שנה אחורה ועד היום; על הנטייה לטמון את הראש בחול ולהיאחז בסיפור שסיפרו לנו בתור ילדים ולנסות לכפות אותו לתוך אידיאולוגיה ליברלית-שוויונית כמו ילד שמתעקש לדחוף קובייה מרובעת לתוך חור עגול.
הספר של נובק לא מיועד למי שכבר התעוררו, אבל אם הוא ישמש כקריאת השכמה מצלצלת למי שהאחריות לשינוי מוטלת כרגע על כתפיהם - ציבור רחב שבוחר מדי יום שלא לקחת צד אמיתי בסכסוך שגובה קורבנות מכל הצדדים - כבר יש לו מקום חשוב בדפי ההיסטוריה. את "מי את בכלל" מפתה לקרוא כסיפור מסע אישי, אבל מומלץ מאוד לקרוא אותו כניסיון של הכותבת - גם אם מהוסס - להזמין אחרות ואחרים להצטרף אליה מחוץ למטריקס של הציונות, או לפחות לנסות לפקפק בו ולראות את הסדקים, אפילו אם תסיימו את הדרך במקום אחר ממנה.
ניתן לה לנסח זאת בעצמה: "…באידיאולוגיה שאני מתעקשת להחזיק, בתפיסה שלי של הציונות - השוויונית, הליברלית, ה'שמאלנית' - יש סתירה שאי אפשר לבנות עליה מאבק. כי אי אפשר להתעקש לקדם פרויקט פוליטי ריבוני שמטרתו להבטיח את האפשרות שאנשים מסוימים מתוך כלל מי שחיים במרחב יוכלו לשגשג, ויחד עם זאת לטעון ולפעול לשוויון כלפי כל השאר. זה לא הגיוני, וזה לא הגון. העמדה הזאת מתעלמת, בשם ערכים ליברליים לכאורה, מאי השוויון העמוק, המובנה, שבתוך המערכת".
מי את בכלל / יולי נובק, ספרי עליית הגג, הוצאת ידיעות ספרים. 299 עמודים