"...יש האומרים שאהבה ממבט ראשון היא מושג חבוט שקיים רק ברומנים רומנטיים, ואולם מכיוון שפאני אכן היתה חובבת גדולה של הסוגה הספרותית הזאת ונהגה לקרוא בדבקות שלושה ספרונים בשבוע לפחות, בשבילה היה המושג הזה ממשי ובר־תוקף..." (מתוך הפרק הראשון)
"פאני וגבריאל" הינו בראש וראשונה סיפור אהבה. אבל בל נטעה - זו איננה אהבה המקובלת ב"רומן הרומנטי" שסבתא פאני אהבה לקרוא בצעירותה. זו אהבה שיש בה רובדים רבים: אהבת אשה לגבר, אהבת גבר לנשים, אהבת מעשי האהבה, ולבסוף - אהבת נכדה לסבתה וסבה. תוך כדי קריאת הספר, קריאה שכמעט לא ניתן לעצרה, נפרשת יריעה הרבה יותר רחבה הכוללת בתוכה את ימי השואה, אלא הפעם, ימי השואה אינם המרכיבים המרכזיים המעצבים את הסיפור. בין הימים של ערב מלחמת העולם הראשונה לבין העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל מתרחש לפנינו סיפורה של משפחה יהודית אחת בין גלות וגאולה, בין שואה לתקומה ובין גלותיות לציונות. הסאגה הזאת היא סיפור אהבה - נטישה - ומפגש מחודש המגרה את הדימיון, ומעלה דמעות של צער ושמחה לאורך כל הקריאה כולה.
הספר מפגיש אותנו עם הנאמנות יוצאת הדופן של פאני אל מול הבוגדנות, הנהנתנות והיהירות של גבריאל, כשבתווך ומסביב משתרע סיפור ההישרדות של משפחה יהודית אחת, שהיא משפחתה הגרעינית של הסופרת הכישרונית כל כך - נאוה סמל. הסיפור הארוך והמפותל נקרא בנשימה עצורה גם על ידי מי שמכיר את סיפורם של נאוה ומשפחתה. ייחודו של הסיפור הזה טמון בעיקר בכישרון הכתיבה המיוחד של נאוה סמל.
מאז ספרה הראשון "כובע הזכוכית", דרך ספרי הילדים שלה, דרך היצירה הייחודית "צחוק של עכברוש", והסיפור של המדינה היהודית החדשה "אישראל", ועוד ועוד נפתחים לפנינו העושר הלשוני של נאוה, יכולתה המיוחדת לתאר בשפה העברית ודמיונה המופלא שהתגלה כבר בספריה הקודמים והאהבה הגדולה שלה לגיבורי ספריה והזדהותה עם גורלם.
אבל את סבא וסבתא היא אוהבת במיוחד, שכן סיפור אהבתה של סבתא לגבריאל וסיפור נטישתו של גבריאל את פאני יותר מפעם אחת, יכלו להביא אותה להתחשבנות עם "הרעים" וחיבוק יתר ל"טובים". אבל נאוה, אף שפגשה את סבה לראשונה כשהייתה בת חמש, אוהבת את סבא, ויותר מכך את הרעיון שיש לה סבא.
אפילו המיניות העולה מתוך פרקי הספר השונים המאפיינת את מחשבותיה של פאני ואת מערכות היחסים של גבריאל עם הנשים שבדרכו מתוארת בשפתה החמה והאנושית של הכותבת, שנשבתה בפתלתלות הזוגיות בין השניים ובכישרונה המיוחד התייחסה גם אל המיניות שהתקיימה בין דמיון למציאות כאל מרכיב טבעי, אנושי והכרחי כמתבקש בסיפור אהבה מורכב ומסובך.
פרק הנטישה של הסבא הסתיים כשעלה לישראל שהצטרף למשפחת בנו-יחידו ולפאני, גרושתו. כשהוא נרגן, מותש ועיוור. היו אלה נכדיו, נאווה הסופרת ושלמה אחיה הבוגר, שנטלו את ידו והובילו אותו לטיולים ברחבי העיר. פאני קיבלה אותו בזרועות פתוחות ולא היססה לקבל לתקופת זמן מסוימת גם את פילגשו קלרה שהצטרפה אליהם וחיה עימם תקופה מסוימת בישראל.
הסיפור מסתיים כאשר במהלך היערכות לצילום משפחתי פורצת נאווה, הילדה בדמעות. כולם עמדו דרוכים ומוכנים לצילום, התמונה שאת סיפורה גולל לאורך הרומן המרגש כולו.
"...ורק גבריאל זז. הוא רכן לעברה ולחש "לגלות לך סוד?"
דמעותיה עדיין זלגו, אך גבריאל לא עשה דבר כדי למחותן. בתמונה רואים את שתי כפותיו פרושות על ברכין כזוג כנפיים, והוא מסתכל עליה ישירות בעיניים פקוחות לרווחה. צופה זר לא ינחש שהוא עיוור.
"סבתא שלך הצילה אותי," אמר.
"איך? גם היא שרה לך שיר?"
"היא התחתנה אתי פעמיים."
הבכי שלה שכך.
"ואת, ארנבונת, תחתני אותנו בפעם השלישית."
ואז הילדה צחקה. הצלם לחץ. קליק אחד, והוא השיג את התמונה שרצה".
mako תרבות בפייסבוק