לא העלילות המפותלות, לא משחקי המילים ולא הרפרנסים התרבותיים: הדבר המרשים ביותר בספריו של אופיר טושה גפלה הוא השאפתנות. הרבה טרוניות נכתבו על הרתיעה של הספרות הישראלית ממדע בדיוני ופנטזיה, אבל טושה גפלה לא רק שלא מפחד לשלוח את ידו לז'אנר הזה, הוא נכנס עם כל הגוף. הפנטזיה שלו לא נועדה לזמן הרפתקאות לדרכו של הגיבור ולהעמיק את הצצה לנבכי נפשו, אלא לבחון מה היה קורה לעולם לו היה מתחולל בו שינוי אחד קטן. לא לגיבור הבודד, לחבריו ולמשפחתו – אלא לאנושות כולה.
השינוי בעולם של "האורחים" מתרחש במהלך שבוע אחד, אשר זכה לכינוי "שבוע המטמורפוזה". במהלך אותו שבוע כמעט כל בני האדם מעל לגיל 14 הפכו פיזית ותודעתית למישהו אחר – התנועעו בגופו, דיברו בקולו, חשבו את מחשבותיו וכמהו את כמיהותיו. לאחר שבוע הסיוט נגמר בלי להותיר זכר, מלבד שני דברים: אף אחד לא חלם יותר את חלומותיו שלו, אלא רק את חלומותיהם של אנשים אחרים; ומאות אלפי בני אדם מכל רחבי העולם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.
את הסיפור מגולל אדם קור, חוקר פרטי המתמחה במקרי פוסט-מטמורפוזה, קרי ניסיון לאיתור נעלמים ועוד משימות שלא נפרט מחמת ספוילרים. טושה גפלה לא מסתפק ביצירת עולם עם סט משוכלל של חוקים פנימיים משלו, מערכות יחסים מורכבות עד בלבול בין הדמויות ומיני רפרנסים (מוזיקליים בעיקר) שיגרמו לכם להרגיש טיפשים למדי, אלא גם חושב כהרגלו שכרונולוגיה היא אובר-רייטד, ולכן מתחיל את הסיפור מהאמצע ולא מפסיק לקפוץ קדימה ואחורה כאילו הזמן הוא ספר שניתן לדפדף בו. כתוצאה מכך, הכניסה לספר לא קלה, ולוקח כמעט מאה עמודים לקלוט מה בעצם קורה. עם זאת, הוא משכיל לשמור עוד ועוד קלפים בשרוול, ולשלוף אותם בדיוק ברגע שבו הקורא מתחיל לחשוד – כך שהוא לא מקדים אותו ולא מאחר, כמעין פיצוי על מאה העמודים הראשונים בהם היה לוט בערפל.
"האורחים" הוא ספר עמוס פחות מ"עשתונות", הרומן הקודם והנהדר של טושה גפלה, אבל נותן רושם מבולבל לא פחות, בעיקר מפני שחלק ניכר מכוחו נובע ממנוע של מסתורין שעובד שעות נוספות. אבל מה שמתניע אותו באמת ואף משכך מעט את תחושת הבלגן הוא המנוע הרגשי. האנושות פגועה עמוקות מהחוויה המזעזעת שעברה, ולא בגלל מה שקרה במהלכה – אלא בגלל ההבנה שאם זה קרה פעם אחד, אין סיבה להניח שזה לא יכול לקרות בשנית. דמויות שונות מציגות דרכים שונות להתמודדות עם הטראומה ולחיים עם אובדנם של אהובים וקרובים שנעלמו ללא הסבר וללא מילות פרידה. וכאילו שזה לא מספיק, הספר אף מפרט את השפעות "שבוע המטמורפוזה" על הכלכלה ועל הפוליטיקה העולמית, כמו צוחק בפניה של הספרות הישראלית, שרוחב ראייה כזה היה מתקיף אותה סחרחורת.
עם זאת, אדם קור הוא עדיין הדמות הראשית בספר. אדם טרוד בחקירות שונות ומשונות, אבל לא רק: הוא מתמודד גם עם בדידות, מחשבות על הסבה מקצועית ופחד משינויים, ויותר מכול, עם אובדנו של אהובו יותם, שהמטמורפוזה מחקה כאילו לא היה קיים מעולם. זה המקום לציין ש"האורחים" מכיל את אחד הייצוגים ההגונים ביותר להומוסקסואליות בספרות העברית של השנים האחרונות – גיבור הומו שלא מספר על יציאתו מהארון, לא מתמודד עם הומופוביה עצמית, לא משתרלל, לא מדבר על הנש, ובאופן כללי לא מייחס שום חשיבות לנטייה המינית שלו. חוץ מסצנה אחת או שתיים הרומזות לגילויי הומופוביה, אפיונו של אדם כהומוסקסואל שקול כמעט לאפיונו כגבר בעל גובה ממוצע או בעל צבע עיניים מסוים. זה מכבד ומרענן וסביר מאוד, וחבל שלא רואים את זה יותר.
טושה גפלה בוחר לסיים את הספר כשמסתיים התהליך הרגשי שעובר אדם, וסוגר את הבסטה לפני שנחשף הפרט האחרון בעלילה. זו בחירה לגיטימית, אבל היא נראית תמוהה מעט בהתחשב בהתלהבות בה נחקרו חוקיו הפנימיים של העולם בו מתרחש הספר ובמשקל שיוחס למנוע העלילתי. כך או כך, "האורחים" הוא ספר ראוי לציון מפני שרוב עמודיו מוקדשים לתיאור התרחשויות כמותחן, ובכל זאת הוא מותיר אחריו משקע בדמות לא מעט חומר למחשבה, העוסק בטיבם של רגשות האהבה והשנאה, התמודדות עם אובדן וחרדה מפני שינויים. לא פשוט לעבוד כל כך קשה ולהישאר אלגנטיים, וגם טושה גפלה לא תמיד מצליח בכך, אבל השאפתנות שלו היא לא פחות מנס – שהופך את הקריאה בספריו למוצדקת תמיד.
האורחים / אופיר טושה גפלה, הוצאת כתר