אם הסגר עשה לכם חשק להתנחם בספרות עדינה, יפהפייה, מלאת חמלה ואהבת אדם - אתם בכתובת הלא נכונה. הספרים של אדוארד סנט אובין הם פצצה של ציניות, אכזריות והרס עצמי שמבטיחה לעשות לכם מר בלב - ולא מבטיחה להציע ערך מוסף.
"אין דבר" ו"חדשות רעות", שתורגמו לאחרונה לעברית בידיה הנאמנות של דבי אילון, הם שני הכרכים הראשונים מתוך סדרה מחומשת, שכל ספר בה עומד בפני עצמו. הסדרה עוקבת אחרי פרקים שונים בחייו של פטריק מלרוז, בן דמותו של הסופר עצמו: גבר עגום המכור לכל סם אפשרי, שעבר טראומה רצינית בילדותו עקב התעללות שיטתית בידי אביו. הספר הראשון יצא בשנת 1992, וזכה לתשומת לב מתונה; הסדרה התפוצצה עם הכרך הרביעי, "חלב אם", שיצא ב-2006 ועובד בהמשך לסרט קולנוע. הספרים מתורגמים כעת לעברית לראשונה בעקבות המיני סדרה "פטריק מלרוז" בכיכובו של בנדיקט קאמברבאץ' ("שרלוק", "ההוביט"), שחמשת הפרקים שלה מבוססים על חמשת הרומנים.
פטריק מלרוז של "אין דבר" הוא ילד בן 5 שמבלה את הקיץ יחד עם הוריו באחוזה כפרית. האֵם היא אישה נוירוטית ושברירית ממשפחה מכובדת ועשירה כקורח; האב הוא רופא שהגיע ממשפחה ענייה, והצליח לטפס בסולם המעמדות בזכות הנישואים. בשלב הזה התברר לכל המעורבים בסיפור שהאב, דיוויד מלרוז, הוא מפלצת רעילה שתעשה הכול כדי להרוס את חייהם של כל הסובבים אותה, ובייחוד של אשתו ושל בנו. הסצנה החזקה ביותר בספר היא פלאשבק לתחילת הזוגיות בין ההורים, סצנת השפלה ביזארית ומטרידה שתצרוב בקוראים רתיעת נצח מתאנים. אחריה, לא מפליא לקרוא על ההתעללות הדוחה שדיוויד מעביר את בנו, וגם לא מפליא היובש בו היא מתוארת.
המלרוזים מתכננים ארוחת ערב חגיגית עם כמה אורחים נכבדים, המתוארים גם הם בספר הקצר, שניתן לתאר אותו כסאטירה על החברה הגבוהה בבריטניה. כתיבתו של סנט-אובין יבשה ולעגנית, וההומור האכזרי שלו ממש מעלה חיוך - זאת אומרת, כשהוא לא מתעופף לקוראים מעל הראש. ובתוך הברברת הריקה והעלילה שלא זזה משובצים גם כמה משפטים מבריקים ממש, שרגישותם הדחוסה הופכת אותם לחזקים שבעתיים על רקע הכתיבה המרוחקת של שאר הרומן. כך, למשל, ברגע זכור מאוד, פטריק הצעיר בורח מאביו ומתחבא בחורשה ונכנס אל סבך שיחים בחשש שיחפשו אותו - ואז מבין שגם האפשרות השנייה, שלא יחפשו אותו, מטילה אימה באותה מידה.
זהו ספר קצר, אבל הקריאה בו איטית: הפרוזה של סנט אובין אמנם אלגנטית להדהים, אבל העוקץ שלה מר כל כך שהיא לא יורדת בגרון בקלות, מה גם שהתנשאות החברה הגבוהה נוכחת לא רק במתואר אלא גם בתיאורים עצמם (ולפיכך, בדמות המספר עצמה- נסתרת ככל שתהיה). כמות נכבדה של מילים מוקדשת לאורחים ולארוחה, כך שמרכז הסיפור אינו פטריק דווקא, וגם לא היחסים המשפחתיים עצמם. למען האמת, הם גם לא מעניינים יותר מדי: בראיון למוסף "7 לילות" סיפר סנט אובין שהוא לא סלח להוריו, אבל שהכתיבה עליהם הייתה דרך לנסות להבין את מניעיהם, ולפיכך להגיע להשלמה עם העבר. זה לא לגמרי עובד כי בעוד דמות האם היא אנושית, האב מצטייר בספר כמפלצת בצורה בוטה כל כך, שהקורא כבר מוותר על התקווה לנסות ולהבין את מניעיו בהמשך. ואכן, הספר פשוט מסתיים כך, ללא התרה, והקורא נשלח להמשיך הלאה אל הכרך השני בתקווה להבין קצת יותר.
.jpg)
גם התקווה הזו נכזבת. פטריק של "חדשות רעות" הוא בחור צעיר וחולני בן 22, שחייו הם תל הריסות ושגופו ונפשו מכורים לכל הסמים בעולם בעת ובעונה אחת. החדשות הלא-כל-כך-מצערות על מות אביו שולחות אותו למסע סהרורי בניו יורק, בתירוץ הרשמי של הבאת האפר, ובמסווה ל... לא ברור לְמה. הוא מיטלטל בין חברה מפוקפקת, בין החברה הגבוהה לפחוני העוני, בין מסעדות למועדונים, בחיפושו אחר סמים ואחר הקלה כלשהי לנפשו.
וגם הספר הזה כתוב נהדר באותו הסגנון היבש, הציני והחד, בהבדל אחד: הוא פשוט משעמם. לא קורה בספר הזה כלום, וכמו שכבר התרגלנו לצפות, הוא נגמר סתם כך: ללא התרה, ללא הבנה, ללא ביטוי רגשי. אלו 170 עמודים שמתארים בפרוטרוט את חומרת מצבו של מכור קשה מאוד לסמים, שגם ניחן באמצעים הכלכליים לספק את התמכרותו. אבל פטריק הוא לא דמות חביבה - למעשה, הוא בן אדם די מחורבן - והקורא נותר אדיש לגורלו.
הפואנטה של סדרת פטריק מלרוז היא להראות כיצד אב מתעלל הרס את חייו של ילד תמים והפך אותו למבוגר לא מתפקד, אבל זאת לא התפתחות עניינים מפתיעה במיוחד. אף דמות כאן לא מעוררת את חיבתו האמיתית של הקורא, והתהליכים הנפשיים חסרי כל עידון - עם כל הכבוד, אם גדלת עם אב מפלצת שאנס אותך ואת אמך והפיץ רעל בכל סביבותיו, לא יפתיע אף אחד שתצא מזה עם כל הטראומות בעולם, וסנט אובין מתעקש להתחפר בתיאורי סמים במקום לרדת לפרטים הקטנים של תהליך ההתבגרות ועיצוב הנפש. התוצאה קרה, קשה ומשעממת כל כך שהקורא כמעט מייחל לרחמים העצמיים ולרגשניות, שהם האויבים של ספרות אוטוביוגרפית מהסוג הזה.
האפלה העקרה של סדרת ״פטריק מלרוז״ עומדת בניגוד לברק של ספר אחר שיצא לאחרונה בעברית: "חיי השקר של המבוגרים" מאת אלנה פרנטה, מחברת סדרת ספרֵי "החברה הגאונה". גם ספרה של פרנטה מתאר את תהליך התבגרותה של נערה שנחשפה להערה כואבת ומשפילה שאמרו עליה הוריה, ושנוטעת בה רעל מרוכז של הרס עצמי. סגנונה של פרנטה אמנם שונה לחלוטין מזה של אובין, אבל בשורה התחתונה, היא הצליחה לתאר איך טעות הורית משפיעה על תהליך ההתבגרות בספר מעניין, רגיש ומרגש, שבכל זאת יש בו גם ציניות בריאה. ליד ספרה של פרנטה, שגם בו לא חסרות התרחשויות כואבות, ספריו של סנט אובין נראים שחורים משחור - סגנון שגם בו יש תענוג, אבל שלא שווה לצלוח את תלאותיו בלי לקבל בסוף תגמול בצורת התרה, מסקנה, או לפחות הפיכת דמות אחת בודדת לעגולה.
"אין דבר", אדוארד סנט אובין. מאנגלית: דבי אילון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 144 עמודים
"חדשות רעות", אדוארד סנט אובין. מאנגלית: דבי אילון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 174 עמודים