"להיות אדם", ספרו החדש של ג'ורדן פיטרסון (ושם אלבומו השביעי של זוהר ארגוב), נורא מבאס. כלומר, מעבר להגדרת הספר כרע או טוב - ובמקרה הזה הוא בהחלט לא טוב, יש בו ממש משהו מדכא. נכון, לא מעט אנשים יאמרו את זה גם על ספרו הקודם, "12 כללים", שהיה רב מכר משוגע שעצבן המון אנשים, אבל האמת היא שבספר הקודם, על כל תחלואיו, היה הרבה יותר להט ומקוריות וגם כמה מחשבות יפות.
פיטרסון הוא פסיכולוג והוגה קנדי שספר העזרה העצמית שלו - 12 כללים לחיים - הצליח מאוד, בין היתר כי פנה לגברים (תחום הסלף הלפ נחשב נורא נשי) וכי הלהיב חובבי דמויות אב, כאלו שעורגים לסמכותנות ואנשים שנמאס להם להתבייש בזה שהם בומרים. השמרנות האינטלקטואלית של פיטרסון הפכה את הקריאה למעט פחות דלה מזו המאפיינת ספרי עזרה עצמית אחרים, כלומר כללה המון רפרורים ספרותיים לקלאסיקות כמו התנ"ך, המיתולוגיה היוונית והארי פוטר, והתחושה הכללית שהוא מעניק היא של אדם שאוהב ומכבד סיפורים ושגם אם לא מסכימים איתו, הוא לא טיפש.
בספר הראשון השמרנות של פיטרסון באה לידי ביטוי, בין השאר, בהתייחסות לשימור תפקידים מגדריים, בחינוך ילדים למשמעת ותחרותיות ובמעין דארוויניזם חברתי שכלל תיאוריה מתישה על לובסטרים ועל החיים כתחרות ומלחמה על מעמד חברתי וכוח. לא החומרים שרבים מאיתנו ירצו לקחת איתם לחיים, אבל היה שם גם דיון פנימי יפה ומעורר מחשבה שנגע לחיפוש שלנו אחר משמעות שהוא אמיתי יותר מהחיפוש אחר אושר, וכמה שהמשמעות - איזו שלא תהיה - מעגנת אותנו בחיים.
הישמרו מהיצירתיים הקיצוניים!
"12 כללים" הצליח נורא, אבל מה שקנה לפיטרסון את פרסומו האמיתי היה סרטון שהפך לוויראלי, הרצאה מצולמת שלו יוצא נגד חוק c-16 שאוסר על שימוש בכינוי גוף שלא תואם למגדר שבו משתמש האדם. הוא טען כי החוק הזה, ובכלל התקינות הפוליטית, סותרים את חופש הביטוי. הסרטון הפך את פיטרסון ללוחם חופש ימני שמרני ונציג הגברים הלבנים המנושלים בעיני עצמם. האדם אליו פונה פיטרסון הוא זה המעוניין לשמר את הסדר הקיים, כלומר ה"רגיל" - גבר, לבן, סטרייט, סיסג'נדר. קבוצות מיעוט הסובלות מדיכוי מן הסתם מעוניינות בשינוי, חברתי וחוקי (בין היתר חוק c-16), על מנת להגיע לשוויון זכויות. פיטרסון תמיד היה בצד של אלו שרוצים להמשיך לומר מה שבא להם, לא בצד של אלו שמעוניינים להפסיק להירמס.
עכשיו יצא בעברית ספרו השני של פיטרסון - "להיות אדם: 12 כללים נוספים לחיים", ספר המשך. אבל מה שמעניין זה מה שקרה בין שני הספרים. פיטרסון, בשיא הצלחתו, התמוטט. הוא נקלע למשבר נפשי חמור שכלל התמכרות לנוגדי חרדה, הזיות קשות ואיבוד הכרה לתשעה ימים. הוא עבר טיפולים בכל אירופה ובמקביל כמעט איבד את אשתו למחלת הסרטן. על כל אלו הוא מספר בהקדמה לספר השני וזה, שלא במפתיע, החלק המעניין ביותר בספר. והחלק המדכא, שאותו הזכרנו במשפט הראשון, הוא שדבר מזה לא חוזר בהמשך.
הספר, כמרבית הגותו של פיטרסון, דוגל בשימור הסדר הקיים. הוא כולל 12 כללים נוספים, לא בלתי דומים לאלו הקודמים. בפרק "אל תיחפזו לזלזל בערכם של המבנים החברתיים הקיימים", הוא מספר על מלצר ששירת אותו במסעדה וסיפר לו שקרא את ספריו והפסיק להתבייש בזה שהוא מלצר, הוא הפך למלצר הכי טוב שהוא יכול להיות. כלומר, נשאר באותה נקודה רק פחות מריר. שזה לא רע בפני עצמו, אבל זה שאפשר למלצר את דרכנו בתוך המבנים החברתיים הקיימים לא אומר שאי אפשר להילחם בהם בו זמנית.
גם התזה שלו כי הבדלי מעמדות הם פועל יוצא הכרחי של המשחק החברתי, ועלינו "להכיר בקיומו של אי השוויון ובכל זאת להמשיך לחתור קדימה בכל מעמד זמני שבו אתם נמצאים - בתחתית, באמצע או בצמרת" - משרת את המרוץ הקיים. וכמובן האזהרה מפני שינוי, כי לטענתו יש הרבה צדדים טובים למוסדות היררכיים חברתיים ו"סכנות גדולות אורבות לחברה גם מהצד היצירתי הקיצוני". פיטרסון מצייר את האנשים שרוצים שינוי ככאלו שלא השתלבו במערכת ומחליטים להאשים אותה במקום את עצמם.
התזות השמרניות שם עוד מהספר הקודם, כך גם הסגנון העשיר ונטול ההומור, אבל הספר הנוכחי לא באמת מחדש כלום ובעיקר מרגיש מקושקש, בנאלי וחוזר על עצמו. המשכון שנועד רק לעשות כסף ואין בו את הלהט האמיתי והבוער שבין אם אהבנו או לא, היה מאוד נוכח בספר הקודם.
ככל הנראה פיטרסון הוא פסיכולוג טוב, כי לפחות אפשר לומר שהחלקים הרגשיים בספרו מעניינים יותר מההגות החברתית. גם כאן הוא נוגע בחשיבותה של משמעות ומטרת על למען בניית "הקתדרלה של החיים", ויש גם כמה רגעים שכוללים את הנדיבות שבלריב עם בני זוג, אבחנות על כך ש"החיים הם דבר שחוזר על עצמו, וכדאי שהחזרות האלו יעשו כמו שצריך" והצורך העז שלנו בהכרה ברגשותינו ובראיית המטרות שלנו. אלו חלקים שהם יותר קלאסיקות של עזרה עצמית, ואליי לפחות הם יותר מדברים. כל אלו חנוקים על ידי פרקים שבהם הוא שונא את כל ה"איזם" ומתייחס לא רק לנאציזם ומרקסיזם, אלא גם לפמיניזם, אקלימיזם ופוסטמודרניזם.
בפרק "דמיינו מה הייתם יכולים להיות ואז כוונו לשם בנחישות" פיטרסון כותב - "מבנה האישיות הבריא ביותר הוא דינמי, בעל יושרה ומעל לכל - נכון להודות בטעותו. בעל אישיות כזו בוחר מרצון להשיר מעליו תפיסות מיושנות, רעיונות והרגלים ישנים". עושה רושם שכל זה לא תקף לגבי פיטרסון עצמו שהצליח לכתוב בדיוק את אותו הספר רק פחות טוב, וזאת למרות הטלטלה המוחלטת שעבר, בחייו הפרטיים, בין שני הספרים.
פיטרסון עבר שנתיים מחרידות. רצף זוועות שכמעט הרג אותו ואת אשתו, אירועים שהיו נצרבים בנשמתו של כל אחד וללא ספק הותירו עליו חותם - וכלום לא השתנה בו. וזה מעניין, כי תפיסת העולם שלך עד כה הביאה אותך להתמוטטות עצבים, התמכרות לנוגדי חרדה ושנה של גמילות, לא תערוך חשבון נפש? מצבים כאלו נוטים לסדוק את המבנים הרגשיים שלנו ולעתים לסייע לנו לגדול ולהתפתח, אתה לא צולל לפי השאול ויוצא מהצד השני כדי להמשיך להתמרמר על זה שלא נותנים לך להתגזען יותר על פיליפינים. לא שחיכינו לכפירה מוחלטת בכל עמדותיו וטיפוח אישיות חדשה, ממש לא, לעתים משברים דווקא מאשררים את בחירותנו ותפיסות עולמנו. אבל כן הייתה ציפייה כלשהי לשימוש בפרספקטיבה המחודשת לצורך ריענון חומרים, אבחנות חדשות או תובנות כנות. כל אלו, נעדרים מהספר הזה.
"להיות אדם: 12 כללים נוספים לחיים", ג'ורדן פיטרסון, 318 עמודים, הוצאת סלע מאיר. מאנגלית: דלית לאוב-סוטר