קריאה היא תחביב שדורש זמן, ולא רק זמן - אלא אמון. הקוראים סומכים על הסופר שיגולל בפניהם את העלילה בצורה קוהרנטית, שיאתגר אותם אבל לא יאבד את תשומת הלב שלהם, שיציג תעלומה מפותלת אבל יצליח לקשור את כל הקצוות בסוף. "נאמנות", ספרו של הרנן דיאז שזה אך זיכה אותו בפרס פוליצר, עוסק על פניו בנושא המבהיל שהוא פיננסים, וניחן במבנה מורכב למדי: רומן המורכב מארבעה ספרים שנכתבו על ידי ארבעה מספרים שונים, אשר הקשר ביניהם לא ברור עד שלב מתקדם יחסית בקריאה. זה אולי נשמע מרתיע, אבל אל פחד: השאפתנות של דיאז הובילה אותו לכתוב את אחד הרומנים המבריקים והעשירים (סליחה) שהגיעו למדפים מזה זמן רב, והקריאה בו היא עונג צרוף.

עדיף לא לדעת יותר מדי על העלילה לפני הקריאה, ולכן ניתן רק את הפרטים הבאים: הספר עוקב אחרי בעל ואישה, הוא איל הון והיא בתפקיד הרעייה, על רקע עולם הפיננסים הניו-יורקי של שנות העשרים, ובעיקר סביב קריסת הבורסה בוול סטריט בשנת 1929. החלק הראשון כתוב בפרוזה דחוסה בהשראת אדית וורטון, ללא דיאלוגים כלל, אבל דיאז יוכיח בהמשך שיש לו עוד לא מעט טריקים בשרוול. החלפת המספרים מאפשרת לו להפגין את כוחו גם בכתיבה של "טיוטות", דיאלוגים, סצנות ממגנטות ואף יומן - ובכולם הוא מפגין כישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל.

כישרונו של דיאז מתבטא בכתיבה אלגנטית ובהירה, שבה הדברים הפשוטים נמסרים בצורה מקורית ויפהפייה, והדברים המסובכים נרמזים באיזון מושלם של עידון ובהירות (זה גם המקום להחמיא לתרגום של שרון פרמינגר, שמצליח לשלב בין עברית קולחת לבין מילים כמו "חרגון".) לקורא ניתן התענוג לחבר בעצמו את הנקודות רגע לפני שדיאז נאלץ לכתוב את הפתרון בפירוש כדי להתקדם עלילתית, במהלך שמהדהד בצורה מטא-ית את הטקטיקה של יותר מדמות נשית אחת. דיאז מבצע מהלך מבריק: החלקים השונים של הספר לא רק משלימים זה את זה, אלא גם סותרים זה את זה. הקורא מתחיל לחבר את הנקודות רק בחלק השלישי, אבל טוויסט חשוב נשמר לפרק הרביעי, ואיתו כמעט הכול נופל למקום באלגנטיות הגיונית ומספקת.

בניגוד ליצירות אחרות בנות זמננו שמשתמשות בביטויים של העושר כדי לדון בו עצמו, ונופלות לא פעם לוולגריות (שלום "משולש העצבות"), דיאז לא מפחד להכניס את הקורא לעולם הפיננסים - ולנשוא מסר שאמנם מצביע גם הוא על הקשר בין הון ושחיתות מוסרית, אבל מזווית הרבה יותר מעניינת. הוא אף פעם לא מגזים ברמה שתשעמם את הקורא, אבל גם לא מותיר את הפרטים הטכניים בערפל, ובכך יוצר רושם של סופר עם הבנה אמיתית בתחום, או לפחות כזה שעשה את שיעורי הבית שלו (הדבר נכון, אגב, גם בתחומים אחרים בהם נוגע הספר, מוזיקה למשל). 

לדיאז אין עניין בבזבוז זמן על תיאור מביך של מותרות, והוא גם מזהה את ההמוניות שבלעג לעשירים ולריקנות חייהם. תחת זאת הוא בוחר לשים את הזרקור על האופן שבו כסף זולג לכל תחומי החיים, מעוות את המציאות ומגדיר מחדש את האמת. יצירות שלועגות לעשירים גורמות לקורא הממוצע להרגיש טוב יותר עם עצמו; אבל יצירה כזו, שממחישה את כוחו של הכסף ואת שחיתותו של המחזיקים בו בעת ובעונה אחת, גורמת לקורא לחשוב - ולפחד. הספר עוסק בפוסט-אמת בתקופה קודמת לשלנו, ולפיכך לא רק באמצעיה, אלא בסיבותיה; כלומר, ברגשות ובטבע האנושי שהולידו אותה. כך, רק בסוף מתברר שהמסתורין האובססיבי שנבנה סביב דמות הרעייה הוא כלי להעברת אמירה פמיניסטית חריפה. 

"נאמנות" הוא רומן מורכב ומענג מבחינה אינטלקטואלית, עם עלילה מעניינת, כתיבה משובחת, מבנה מקורי ואמירה חזקה. התענוג רק מתעצם בחלק האחרון, שמוכיח שדיאז יודע לעבוד לא רק על השכל - אלא גם על הרגש. את הטוויסט הגדול הוא חושף כבר בתחילתו של החלק הזה, ובכך מספק את החלק האחרון שהיה נחוץ להרכבת הפאזל העלילתי. את שאר הטקסט הוא מקדיש לפרוזה יפהפייה, רגישה ושנונה, שבפעם הראשונה מעלה לא רק חיוך על השפתיים אלא גם דמעות בעיניים, ושנסגרת עם דימוי מפתיע ומטריד שלא יוצא מהראש. מדובר ביצירה מבריקה שמרגישה על זמנית - אבל שכדאי לקרוא ללא דיחוי.


"נאמנות", מאת הרנן דיאז | מאנגלית: שרון פרמינגר | הוצאת ידיעות ספרים | 389 עמודים | מחיר: 98 שקלים חדשים