ספרו הראשון של אלון חילו, "מות הנזיר", יצא לפני 15 שנה, אבל לא יוצא לי מהראש. זה רומן היסטורי המבוסס על עלילת הדם הגדולה שהתרחשה בדמשק ב-1840. חילו חזר אז אל ספרי ההיסטוריה ורקם לתוכם סיפור על נער יהודי ששונא את עצמו ואת נטיותיו המיניות, מה שמוביל אותו בסופו של דבר להאשים את משפחתו והקהילה היהודית כולה, ברצח הנזיר הנוצרי של דמשק. הספר הזה הזניק בשעתו את חילו לרשימת הסופרים המבטיחים בישראל, וספריו הבאים "אחוזת דג'אני" ו"הכי רחוק שאפשר" זכו שניהם לקבלת פנים חמה מהמבקרים ומקהל הקוראים.

כעת מגיע ספרו הרביעי של חילו, "רצח בבית האדום", ובו הוא חוזר לז'אנר של "מות הנזיר". הוא לוקח אירוע היסטורי שהתרחש באמת, אבל האינפורמציה לגביו מותירה שאלות לא פתורות, וממלא את החורים והבורות שבדיווח ההיסטורי בגרסה משלו. אם ב"מות הנזיר" הפרטים מ-1840 היו חלקיים ואף פחות, הרי שעל רצח הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו במהלך מאורעות 1921, יש הרבה יותר פרטים, מה שהופך את עבודתו של חילו לקלה יותר, ומסובכת יותר, בו זמנית.

חילו רוקם סיפור על רומן בין איש רוח יהודי לנער ערבי, שהוא זרע הפורענות שהופך בהמשך לרצח הנורא, כשהוא בוחר לעשות את זה בדרך סיפור הרשומון. הספר מחולק לשלושה פרקים שבהם מסופרת אותה העלילה דרך עיניהם של משתתפים שונים. הראשון הוא איש הרוח היהודי, שמניח את גרסתו, שהיא גם גרסת הציונות למאבק על ארץ ישראל. הבאים בתור, שניהם ערבים, מציגים את הצדדים האחרים של הסיפור, ומצליחים בלי שום פוליטיקה להביא להכניס גם את נקודת המבט של הצד השני לתוך הדרמה האנושית קורעת הלב.

יוסף חיים ברנר (צילום: Wikimedia)
ממלא את החורים בפרשה בגרסה משלו. יוסף חיים ברנר | צילום: Wikimedia

מסחרר במיוחד הוא הפרק השני - גרסתו של הגנן הערבי, אנאלפבית שיש לו קשר מיוחד עם העצים בפרדסים עליהם הוא אחראי. גרסת הגנן היא הפיוטית מבין שלוש הגרסאות, והמימד המיסטי שנלווה אליה מעצים אותה עד מאוד. הוא אולי לא משכנע אותנו שעצים יכולים לדבר, אבל ממלא את הקורא בתחושות קדמוניות על הקשר האפשרי בין אדם לצמחים שאותם הוא מגדל. הפרק השלישי מסופר מנקודת מבטה של אישה מבוגרת, שהייתה בזמן אמת ילדה ערביה בפלשתינה, ומדגיש את הנרטיב ההיסטורי הסבוך, ואת שתי נקודות הראייה השונות של החיים בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים.

מבחינה היסטורית הסיפור המוכר הוא זה: משפחה יהודית ממוצא רוסי מקימה רפת ומחלבה לא רחוק מהכפר הערבי אבו כביר. המשפחה מזמינה את הסופר יוסף חיים ברנר ושלושה מחבריו לגור איתם בשכר דירה מינימלי בתמורה לכך שיוסיפו לחייהם מעט תרבות. המשפחה והדיירים מקימים יחסים תקינים עם הכפר הערבי השכן, וחיים בהרמוניה. כשמתחילות פרעות תרפ"א (1921) מפונים הנשים והילדים מהחווה, אך הגברים נותרים מאחור. במהלך הלוויה של נער ערבי, שלא ברור כיצד ולמה נהרג, פונים נגדם אנשי הכפר והורגים אותם. שלא כמקובל, הם מתעללים בגוויות, ואחת מהן הם אף שורפים לגמרי. למה? לפי גרסת חילו, הכל קשור לרומן בין הסופר הנשכח יוסף לואידור לנער הערבי שנהרג בסופו של דבר.

למרות שבמרכזו סיפור אהבה בין שני גברים, אין לתאר את הספר הזה כרומן הומוסקסואלי. כמו ב"מות הנזיר", גם ב"רצח בבית האדום" משתמש חילו בהומואיות כרקע להצגת הזרמים התת-קרקעיים שבין תרבויות שונות, תפיסות עולם מנוגדות, ותיעוד החריגות האנושית. אין כאן רומן הומואי פשוט, יפה ומתגמל מהסוג של "קרא לי בשמך". מה שכן יש כאן, זה יחסי אהבה-שנאה בין לואידור ליוסף חיים ברנר החושק בו תדיר, ויש את הקשר המורכב בין האינטלקטואל היהודי לנער הערבי, שלפי אחת הגרסאות הוא מעט רפה שכל. ההומואיות משמשת כאן כדרך לבדוק דעות קדומות וטאבואים חברתיים. בעדינות רבה מצליח חילו גם לספר סיפור היסטורי כואב, וגם לתאר רגישות בין-אישית במקום שהוא חסר רגישות. מי שמחפש טלנובלה חביבה שבמרכזה שני גברים מאוהבים מתנשקים, עשוי להתאכזב.

אלון חילו (צילום: Isaac Shokal wikimedia)
מביא את הכתיבה שלו לשיאה. אלון חילו | צילום: Isaac Shokal wikimedia

השם "רצח בבית האדום" הוא אולי חולשתו היחידה של הכותר הזה. השם עשוי בטעות לגרום למבקר בחנות ספרים לחשוב שמדובר בספר מתח שפרשיית רצח נמצאת במרכזו, בזמן שהרצח הוא רק תירוץ לכתיבת הספר המרתק הזה ולכן נדמה לי שהשם מעט מקטין. ובלי קשר, כדי לעזור לקורא הסקרן, הוסיף חילו אחרית דבר שבה הוא מסביר בדיוק מה בספרו מבוסס על עובדות, ואת מה רקח בדמיונו. הקריאה באחרית הדבר, במיוחד אם מחכים יום ונותנים לספר קצת לשקוע, הופכת את כל הסיפור על פניו, ומוסיפה לו רובד מרתק. 

אולי זה טעמי הפרטי, אבל כשהוא מפיח רוח חיים באירוע היסטורי אמיתי שפרטיו מטושטשים, אלון חילו מצליח להביא את הכתיבה שלו לשיאה, וכמו "מות הנזיר" - גם "רצח בבית האדום" הוא פשוט ספר מעולה.