אני שונא ספרים עם אחרית דבר שמסבירה למה הם איכותיים או חשובים. אני שונא ספרים על גברים שיש בהם אישה סמלית אחת. אני שונא ספרים על ציד וחוות, ספרים על גברים ילדותיים עם נפש מסוכסכת שהקורא לומד לאהוב אט-אט לאורכם של פרקים מייסרים ועמוסי פרטים. אני שונא ספרים על קאובויז - המקצוע המשעמם ביותר בעולם. אין דבר פחות מעניין בעיניי מתיאורי אורך של רכיבה על סוס אגב הרהורים - ובכל זאת אהבתי את "כוחו של הכלב" יותר מרוב הספרים שקראתי בשנה האחרונה. זה לא מדד יציב במיוחד, אני יודע, אבל גם בניכוי השנאות הפרטיות של כותב הביקורת, "כוחו של הכלב" הוא ספר משובח. כן, ואפילו יש בו סוף דבר מאת אני פרו (מחברת "הר ברוקבק", כי בכל זאת, בקאובויז שתקניים עסקינן).
הוא גם ספר גברי. הו, כמה ש"כוחו של הכלב גברי". זה סיפורם של האחים למשפחת ברבנק, פיל וג'ורג', שני חוואי בקר שחיים בבידוד מה בפרברי מדינת מונטנה קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה. הזמנים קשים (תמיד), היבול דל (אלא מה) והוריהם של הברבנקים הרימו ידיים מהחיים החקלאיים במערב ארצות הברית ופרשו לחיי נוחות בעיר. פיל הוא פנומן חקלאי ואומן עילאי. הוא יכול לקלוע, לצוד, לרכוב, לסרס ולשחוט. הוא איש מלאכה שלא מוכן שיידעו שהוא מתרחץ כי הוא חושש שזה יפגע בכבודו הגברי, ומוכן עוד פחות להקפיד על נימוס והתנהגות ראויה בחברתה של ליידי. הוא גם אסטרטג מבריק ששום פרט לא חומק מעינו, שקורא את שטחי המרעה והיער שסביב חיית ברבנק כספר פתוח, ומסתפק בהם. הוא לא צריך יותר, ומתנגד ליותר. ג'ורג', לעומתו, הוא כבש רך שקורא סיפורי אהבה והרפתקאות. הוא איש עסקים טוב אבל לא גאון הדור. בשונה מפיל, הוא אוהב את העיר וחולם להקים משק בית.
וישנה רוז, אלמנה צעירה שמפרנסת בכוחות עצמה ילד בן עשר, שנסחפת אל תוך שגרת החיים הצפופה, הספרטנית כמעט של האחים ברבנק אחרי נישואיה לג'ורג'. וישנו גם פיט, בנה הרגיש וחד האבחנה, שבתקופה מאוחרת יותר בהיסטוריה היו מנסים להעליב אותו וקוראים לו "הומו" ככינוי גנאי, אבל במונטנה של שנות העשרים הוא סתם "סיסי". וזהו, בעצם. ישנן עוד דמויות משנה, רובן רגעיות ומעטרות את העלילות של האחים ברבנק פה ושם, אבל בליבו, "כוחו של הכלב" הוא ספר סגפני. הוא ספר על שגרה, על חיים קטנים ומונוטוניים, ועל הניסיונות המרים לפרוץ אל תוך השגרה הזאת. רוז, למשל, פורצת אל תוך השגרה של פיל וג'ורג', ועל אף שכריכתו האחורית של הספר מתעקשת שהפריצה הזו תקריס את מערכת היחסים בין האחים, חוויית הקריאה בספר היא אחרת. היא פשוטה פחות מהתבנית הזו, שספרים וסופרים אוהבים כל כך: היתה שגרה, מישהו הפר אותה, שגרה חדשה וטובה יותר קמה על חורבותיה. "כוחו של הכלב" הוא ספר על תקיעות, על שקיעה בתוך רגע, על פחד מפני שינויים ועל המלחמה בהם, והוא מוכיח לחרדתם של הקוראים שהפחד הזה יכול לגבור.
לזכותה של אותה כריכה ייאמר שתומס סוואג' הוא אכן תגלית עבור הקורא הישראלי. זהו הספר הראשון של סוואג' שמתורגם לעברית, למרות שהסופר - יליד יוטה, 1915 - פרסם 15 רומנים במשך עשרות שנות פעילות וזכה בעיטורים ספרותיים יוקרתיים מאוד. תגלית, אפוא, אבל לא לכל אחד. הספר של סוואג' הוא בו זמנית מבוך של מילים ודימויים, אבל גם החצים שמסמנים את הדרך החוצה מהמבוך ההוא. הכתיבה שלו צפופה, טובעת מרוב חומרים, שמות עצם ומילות תואר. הוא מרעיף על קוראיו פרטים כמו בשביל לעייף אותם, להטביע אותם בתוך המלל, אבל המילים האלה נמסרות במין קצב מכשף, שירי כמעט, שמנטרל את העומס והופך את העלילה (אגיד שוב, דלה למדי על פניה) להרפתקה. לאפוס. ללונג שוט ארוך-ארוך על פני שדה ועיר ויער, שבו זמנית מחכים שהוא יסתיים כדי שהסרט יתחיל כבר, אבל גם לא רוצים שייגמר כי הוא יפה כל כך. ואולי זה הדימוי הנכון: "כוחו של הכלב" יפה כמו תמונה עשירה בפרטים. הוא לא ספר מרתק, אבל הוא מרתק. עוצר נשימה לפרקים מרוב דיוק ויופי.
אגב לונג שוט, בשנה הבאה תצטלם לסרט גרסה קולנועית. בנדיקט קמברבאץ' יגלם את ג'ורג', פול דאנו את פיל וקירסטן דאנסט את רוז. ג'יין קמפיון תביים, וכנראה תמלא את המסך באותם שוטים יפים ומורכבים שהופיעו ביצירות הקודמות שביימה כמו "הפסנתר" ו"קצה האגם". יהיו בו לחישות ומבטים עצובים כמו שיש בקולנוע איכותי, וכבר ברור לי איך אשב ואצפה בו - גם כי אהבתי את הספר וגם בגלל האובססיה הפרטית שלי לקירסטן דאנסט - ואחשוב שזה לא אותו דבר. כי זה באמת לא יהיה אותו הדבר. מעטים הדברים שהם כמו "כוחו של הכלב".
"כוחו של הכלב", תומס סוואג'. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 272 עמודים