מרי נורטון הבריטית ידועה בתור המחברת של סדרת "הלקחנים", אבל יצירתה הראשונה הייתה סדרה של שני ספרים: "גולת המיטה המכושפת" ו"מדורות ומטאטאים", שהגיעו למדפים בשנות הארבעים. השניים זכו להצלחה מסוימת בתקופתם, ובשנת 1971 אפילו עובדו לסרט לייב-אקשן של דיסני, "המיטה המעופפת" - שעלילתו כמעט ואינה קשורה לזו שלהם, למעט הרעיון הבסיסי. ב-1977 יצא בעברית ספר בשם זהה בתרגומה של שולמית קדם, אך עלילתו הייתה מקבילה לזו של הסרט ולא לזו של ספריה המקוריים של נורטון - מה שאומר, למעשה, שלא מדובר באותה היצירה. רק כעת הטקסט המקורי מוגש לקורא העברי בפעם הראשונה, עם הכותרת "המיטה המעופפת" ובתרגומו של הסופר יואב אבני.
הקונספט של נורטון הוא בעל פוטנציאל אדיר להרפתקאות מצחיקות, חינוכיות, הזויות או מסמרות שיער: גולת מיטה מכושפת, שאם מסובבים אותה ומביעים משאלה תוך כדי, היא לוקחת את המיטה ואת מי שעליה לכל מקום שירצו על פני הגלובוס, ואפילו אחורה בזמן. הגיבורים הם שלושה אחים: קארי ("בערך בגילכם"), צ'ארלס ("צעיר במעט") ופול ("רק בן שש"), שמבלים את הקיץ אצל דודתם בבדפורדשייר. כשגברת פרייס, הרווקה הזקנה שחיה בבית הסמוך, מתגלה כמכשפה, היא מתחננת אליהם שישמרו על כך בסוד - וכדי להבטיח את שתיקתם, נסחטת להעניק להם כישוף שיעבוד רק כל עוד הסוד נשמר.
הכרך "המיטה המעופפת" מאגד למעשה את הספר המקורי ואת ספר ההמשך; בראשון מתוארות שתי הרפתקאות, ובשני - אחת בלבד. נורטון לא מטריחה את עצמה בפרדוקסים של מסע על פני החלל והזמן, שלא לומר מתעלמת מהם לגמרי. וגם כשהיא מתארת סכנות מפחידות - ואכן יש כאלה, למשל שבט קניבלי הזומם לזלול את הילדים או המון זועם שמתכנן להעלות מישהו על המוקד - התוצאה שומרת איכשהו על אסתטיקה ילדותית עם פוטנציאל צילוק מזערי לקוראים הצעירים.
אבל בהתחשב בפוטנציאל שבכל זאת טמון כאן, מדהים כמה משמימות ההרפתקאות אליהן יוצאים הילדים. בראשונה מבקש האח הצעיר לנסוע רק עד ללונדון כדי לראות את אמם, שלא נמצאת בבית. נורטון מוותרת על חקירת הרגשות של הילדים כלפי האמא, שעובדת בעבודה חשובה ומסתורית הדורשת ממנה למצוא סידור לילדים למשך הקיץ, ובמקום זאת ממציאה סיבוך קטן ומטופש עם המשטרה. הרפתקת הקניבלים היא בגדר קוריוז; ולמסע בזמן שמתואר בספר השני יש פוטנציאל להעלות שאלות לגבי דמותה של גברת פרייס והמקובלות של רעיונות מסוימים בחברה, אבל גם הוא לא מממש אותו כלל. לנוכח הדלות העלילתית הזו, לא פלא שהסרט של דיסני לא השתמש באף אחד משלושת הרעיונות של נורטון והעדיף להמציא הרפתקאות חדשות לגמרי.
ובכל זאת, יש בספר קסם מסוים הייחודי לו, ורובו ככולו נעוץ בהומור. בעיקר בכרך הראשון, נורטון מוכיחה את עצמה כסופרת עם חוש לאירוניה, לבדיחות הנמסרות ביובש כובש ולאבחנות חריפות שלא פעם מעוררות צחוק בקול רם. היא משכילה לא לקחת את עסקי הכישוף ברצינות גדולה מדי - למשל, כישוף שעובד רק כשמציינים כתובת מלאה כולל מיקוד. היא לא חסה על הדמויות - למשל האחות הבוגרת, עליה נכתב "כששמחה, לא הייתה אנוכית". והיא גם לא נותנת לנימוסים הבריטיים לחנוק את האנושיות והאישיות של הדמויות - למשל כשגברת פרייס, שבינה ובין הילדים מתפתח קשר חם ואוהב, בכל זאת זועפת עליהם לפעמים סתם כי הם מעצבנים אותה. היחסים בין הדמויות - האחים על גילאיהם השונים, ומערכת היחסים שלהם עם גברת פרייס - מביאים לספר נגיעה של אותנטיות, שמקלה על החיבור אליהן וגם מוסיפה אפקט הומוריסטי. הם גם מאפשרים לנורטון לסגור את הספר בסצנה שמצליחה להיות גם מרגשת, גם מצחיקה וגם מיסטית, כדי לסיים עם טעם טוב בפה.
"המיטה המעופפת" הרבה פחות קצבי מספרי הילדים של היום, ונעדר את המסתורין האפלולי של כמה מקלאסיקות הילדים של פעם. הוא לא מעניין מבחינה אינטלקטואלית, לא מפותח מבחינה רגשית ולא נושא משמעויות סמליות כלשהן. מדהים כמה חוסר דמיון נורטון מפגינה בפיתוח של קונספט כל כך מאפשר - ובכל זאת, יש בזה גם משהו אלגנטי. מדובר בספר ילדים חמוד למדי, שלא מבקש יותר מאשר לגרות מעט את דמיונם ולספק להם ולמבוגרים אתחנתאות קומיות - ואת זה הוא עושה בהצלחה, גם אם הוא יישכח ממוחו של הקורא מיד לאחר מכן.
"המיטה המעופפת", מרי נורטון | מאנגלית: יואב אבני | הוצאת מודן ואוקיינוס | 211 עמודים, 78 שקלים חדשים