האלים היוונים, כידוע, לא שיקרו מעולם – פרט לענייני מלחמה ואהבה. אז הם בגדו על ימין ועל שמאל, פגעו בקרובים להם ביותר, התחזו ליצורים אחרים, העמידו פנים ושיקרו. בין לבין, הם בעיקר שתו נקטר ואכלו אמברוזיה כשצלילי נבל ברקע, וגם התעלסו באהבים.
כמה זה שונה מן האל שלנו, היהודים / נוצרים / מוסלמים של היום, שאי אפשר לדמיין אותו אלא עם פרצוף תשעה באב, כולו עלבון פולני ונוזפני, מאוכזב עד עמקי נשמתו מברואיו החוטאים, בעיקר כשהם רוצים לכייף קצת.
זאת אחת המחשבות המתבקשות מקריאה בסיפורי המיתולוגיה היוונית, שהוצאת הקיבוץ המאוחד הוציאה אותם עכשיו בגרסת קומיקס אינטליגנטית ומוצלחת שמתאימה גם, אבל בהחלט לא רק, לילדים ולבני נוער.
השפה הציורית נלקחה ממסורת גיבורי העל של הקומיקס האמריקאי, מסגרת שלא הייתה צריכה לעבור שינוי משמעותי כדי להכיל את האלימות, הגבורה והאקשן שהמיתולוגיה היוונית כל כך רוויה בהם. הקומיקסאי, ג'ורג' אוקונור, הוא סופר, מאייר וקריקטוריסט אמריקאי שחי בברוקלין, ניו יורק, וברזומה שלו שני רומנים גרפיים קודמים – אחד שנשען על יומן היסטורי מקורי של סוחר הולנדי בן המאה ה-17 שסיפר את הסיפור האמיתי על איך ניו יורק כמעט לא נוסדה; ואילו האחר מתאר סיפור אפל על קריסתה של חברה. כאן, בספר הזה, הוא חוזר לאהבת ילדותו ונעוריו – סיפורי המיתולוגיה – והדבר ניכר בתשוקה ובהתלהבות שעולים מן הציורים.
כאמור, הגרסה מותאמת לצעירים. כך למשל, כשאוקונור מספר על הקצף שממנו נוצרה אפרודיטה, הוא מציין כי הקצף נבע מ"לשדו של [האל] אוראנוס", אך שוכח כי לפי הסיפור היווני המקורי אותו "לשד" לא היה אלא דם שזלג מגופו של אוראנוס לאחר שבנו קרונוס כרת את איבר מינו.
למרות הצִנזוּר המוצדק הזה בְּגרסה לילדים, אוקונור אינו משתמט מלהציג בצורה מקיפה את אחד הנושאים הנפוצים ביותר במיתולוגיה היוונית – העימות בין אבות לבנים. אלא שכאן, שוב בניגוד לדתות המונותיאיסטיות, אלה הבנים שתמיד מנצחים. קרונוס מנצח את אביו אוראנוס, ובתורו מנוצח על ידי בנו שלו – הלא הוא זאוס. כמה זה שונה מאברהם שגוהר מעל בנו העקוד יצחק, ובידו המאכלת. מעניין כמה נוירוזות היו נחסכות למיליארדי אנשים במערב לאורך הדורות, אילו רק אומץ המודל היווני.
ב"אודיסיאה", שתרגום עברי חדש ומעולה שלה מאת אברהם ארואטי יצא מעט מוקדם יותר בשנה החולפת, היחסים בין אבות לבנים מתעדנים עוד יותר. בפתיחת היצירה שואלת האלה אתנה את טלמכוס האם הוא אמנם בנו של אודיסאוס, והכוונה היא כמובן לא רק לסוגיה שאפשר לברר בבדיקת-רקמות, אלא לשאלה הגדולה באמת: האם הוא חזק, ערמומי ואמיץ כמו אביו, כלומר מסוגל להיכנס בנעליו. לאורך האפוס ההומרי המפורסם, טלמכוס מוכיח את עצמו כבן ראוי לאביו, ורק לקראת הסיום, כאשר כל המחזרים אחרי אמו אינם מצליחים למתוח את קשתו של אודיסיאוס, הוא מוותר על הניסיון לעשות זאת בתגובה לרמז של אביו המחופש לקבצן. כך, במקום להתחרות ביניהם, האב והבן משתפים פעולה, ומשמידים את כל המחזרים. אודיסאוס שב מקץ עשרים שנה של מלחמות והרפתקאות אל מקומו הטבעי במיטת אשתו ואם-בנו, פנלופה הסבלנית. הפי-אנד.
הנוכחות האינטנסיבית של המיתולוגיה היוונית בתרבות העברית העכשווית (לא מזמן סיים אהרן שבתאי את פרויקט תרגום המחזות היווניים העתיקים שלו), מוכיחה שיש לה למיתולוגיה הזאת משהו חשוב ללמד אותנו. מן הסתם, הסיפורים על האלים הנהנתניים והשובבים עונים על צמא שחורך את גרונם של מי שניזונו מיותר מדי סיפורי עקידה ואלוהים מבאסים.
"גיבורי האולימפוס – זאוס", ג'ורג' אוקונור. מאנגלית: נגה שביט
הוצאת הקיבוץ המאוחד
77 עמודים
מחיר מומלץ: 82 שקל
"אודיסיאה", הומרוס. מיוונית: אברהם ארואטי
הוצאת מאגנס
מחיר מומלץ: 82 שקל