פעם סבתא שלי סיפרה לי שדוד שלי, הבן הכי צעיר שלה, הרביץ למישהו בגן כשהיה קטן. הגננת קראה לה לבוא לשם בדחיפות, סיפרה לה בדיוק מה קרה - וסבתא שלי התחילה לצחוק. לא צחוק מזלזל, אלא צחוק של הקלה, כי "תמיד העדפתי שהוא יחטיף מאשר שיחטוף", היא הסבירה. האמירה הזאת גרמה לי לתהות שנים קדימה מה אני הייתי מעדיפה בעתיד דמיוני בתור אימא - שהילד שלי יהיה נשמה טובה אבל יסבול מהתעללות, או שיהיה מתעלל ולא יסבול. בהמשך כבר יצא לי לשחק בעצמי את שני התפקידים, של המתעלל והסובל (יש לי חמישה אחים ואני נתנייתית, צריך להסביר?) וסביר שגם לכם יצא. עורכי הספר "יאללה מכות" יודעים את זה, ובזה בדיוק הם עוסקים.
"יאללה מכות" הוא ספר שמאגד 22 סיפורים קצרים על - ניחשתם נכון - מכות בחברה הישראלית, שנכתבו על ידי סופרות וסופרים ישראלים שונים, ואוחדו לקובץ אחד על ידי יובל אביבי ועמיחי שלו. "סיפורים עם מכות הם דבר די נדיר בספרות העברית", כתוב בגב הספר, ובדיוק בגלל זה בחרו העורכים לשים ספוטלייט על הנושא הזה. אביבי ושלו, שכל אחד מהם תרם סיפור בעצמו, הבטיחו לספק סיפורים שמעמידים במרכז את תופעת המכות - מגעילה, עצובה ונוראית ככל שתהיה. "תופעת המכות לא זוכה להתייחסות ראויה בספרות", הם כותבים, וההנחה המתבקשת היא שהם עומדים לתת התייחסות ראויה. האם זה קרה? לא בטוח.
כי הסופרים לא מבטיחים אמנם דבר מעבר למכות, אבל הבעיה במכות היא שהאקט האלים הזה הוא ביטוי ורגע שיא של הרבה רגשות אחרים. קודם כל של כעס, אבל כעס הרי בעצמו מורכב מרגש אחר - מכאב, מעלבון, מבושה, מעצב והוא נבנה במהלך הזמן. אז לנסות להגיע בכוח לרגע שיא של מכות, רק לשם המכות, זאת משימת התאבדות. יש כמה סופרים, כמו עלא חליחל ומאיה ערד, שעמדו במשימה הזו בצורה מרגשת ומפתיעה והצליחו לתת - אפרופו, מכות - אגרוף חזק לבטן. אבל לא מעט פעמים אתם עלולים למצוא את עצמכם מתחילים לקרוא סיפור, בקושי מספיקים להבין מי הדמות ומה עובר עליה, וכבר היא חוטפת או מחטיפה - וכנראה שלא תרגישו כלום כי עדיין לא אכפת לכם ממנה ואתם עדיין לא מזהים את עצמכם בתוך הסיטואציה כדי לומר "וואלה, מכירים את זה. זה נורא".
קצת מורגש שחלק מהסופרים כפו את סצנת המכות הזאת על הדמויות שלהם או מיהרו להגיע אליה. זה גם גרם באופן מבאס להמון קלישאות וסטריאוטיפים מיותרים לצוף אל פני השטח. למה? כי הפתרון הכי קל כדי ליצור הזדהות ולהגיע לרגע שיא של אלימות במהירות, הוא להלביש את העלילה על סטריאוטיפ מוכר. אבל גם בפעמים שבהן זה עובד ואפשר להתחבר לדמויות למרות הכול, עניין המכות עדיין תלוש ומרגיש לעתים צעד לא טבעי עבורן. כל כך לא טבעי שהיה בתוכי דורון מדלי קטן שזעק מדי פעם "נקלעו לסיטואציה".
אלימות ישראלית אותנטית
אבל עזבו, בואו נתייחס רק למה שהעורכים הבטיחו לתת לקורא - סיפורי מכות. גם בהיבט הזה יש פספוס מסוים. הבטיחו מכות עם דגש חד משמעי על הברוטליות של התופעה, אבל לפעמים זה לא קיים. יש אפילו סיפור שנגמר דווקא ברגע שמישהו מוציא את כלי הנשק שלו מהמחבוא. האם זה סיפור חזק? כן, ראוי ומרגש? כן, אבל לא מה שהבטיחו לי בכריכה. הבטחתם מכות ועוד בטענה שזה לא קיים בספרות הישראלית - אז תנו לי את זה ובשיא הכוח. לא חסרות מילים בשפה העברית כדי לתאר דם, עצמות שבורות ואגרופים, או לחילופין - השפלה, פחד ואימה. תגעילו. תקשו. תנו חוויית קריאה טראומתית שתיתן להרגיש את כל מה שעובר על הדמויות. מה, אני צריכה לעשות להם את העבודה ולדמיין לעצמי את כל מה שאין?
בנוסף, לא יכולתי להתעלם ממה שאני מרגישה שהן שתי הבעיות העיקריות של הספר כשבוחנים אותו כשלם: הראשונה היא שרוב גיבורי הסיפורים האלימים כאן הם גברים (או ילדים) מהשוליים של החברה, שנמצאים במסגרות קשות של לחץ וחרדה מוגזמת (בית חולים, צבא, בית ספר). באחד הסיפורים, למשל, יש בחור שנקלע לקטטה בבר אבל רק בגלל שהוא סובל מבעיה רפואית שהרסה את חייו וגרמה להתמכרות, או שיש חייל שהולך מכות עם אחר אבל רק בגלל שלפני רגע אבא שלו ספק נהרג ספק התאבד, אמא שלו נוטה למות והוא חי בעוני מחפיר. סורי, אבל יצא לי לתקשר עם כמה גברים פה ושם במהלך השנים, ולא צריך שיהיה להם סיפור רקע קשה כדי שהם יהיו מאלה שמרימים יד. וזה מה שמוביל לבעיה הבאה.
אני אמנם רציתי לקבל מכות כי זה מה שהבטיחו לי, אבל בלי קשר לזה - כאישה, קצת מציק שמנסים להעביר את המסר שמכות הן רגע השיא של אלימות, או הביטוי הכי חזק וקשה שלו. זה כאילו שאנחנו לא ב-2018 ושאין דיבור על אלימות מרחבית ואלימות מינית ואלימות מילולית. מספיק משהו הרבה יותר קטן ממכה כדי לגרום לקורא לזוז בחוסר נוחות בכיסא. במובן הזה, יש מצב שסופרים ישראלים לא עסקו עד עכשיו במכות בצורה ממוקדת, דווקא כי הם כבר פשוט השכילו להבין את זה.
מכות זה באמת משהו ישראלי, זאת אלימות שהיא פנים מול פנים, אישית ומלאה אמוציות והיא די מתפספסת כאן. זה הרי נושא מרתק, כי באמת כל מדינה נאלצת להתמודד עם אופי מסוים של אלימות שמייחד אותה. בארצות הברית, למשל, זה השימוש בנשק חם, באנגליה סובלים כבר חודשים מתקיפות סכין, בצרפת זה פיגועים, בארגנטינה אלה סוחרי סמים ומשפחות פשע ובאפריקה יש מליציות. אז יופי, סיפקתם לי פה ושם כמה מכות תוצרת ישראל כדי לשים את הספוט על מה שקורה אצלנו, ולפעמים הן באמת עושות קווץ' חזק בלב, אבל היה אפשר יותר וגם היה צריך.
בשורה התחתונה, מה שבאמת טוב בספר הזה הוא שיש בו 22 סיפורים של סופרים ממגוון רקעים וסגנונות, שעומדים בפני עצמם, מה שאומר שבטוח יהיו פה כמה שיקלעו לטעם שלכם. אני קראתי כמה שבאמת נגעו בי בנקודות הכי רגישות ושהצליחו לבטא בצורה מרתקת את המכה, מהרגע שהיא בחיתוליה ועד שהיא מקבלת מימוש מעשי. ואולי אם לא היו נותנים לי כל כך הרבה הבטחות ומציירים לי טיפות דם גדולות על כריכת הספר - אז הייתי יכולה לחיות גם בשלום עם כל השאר.
יאללה מכות, בעריכת עמיחי שלו ויובל אביב, ידיעות ספרים/אחוזת בית. 280 עמודים.