הספר הזה דוחה. דוחה ומרושע. אני מסיים לקרוא את העמוד האחרון ותוהה מה קוראים אחרים ירגישו בנקודה הזו. תמיד יהיו האדישים, שיפטרו את הטקסט כפרובוקציה זולה וישמחו להמשיך הלאה בחייהם בלי להקדיש לו מחשבה אחת נוספת. יהיו גם המזועזעים, גם הם לא יבינו את הדמות הראשית, והבחירות שלה והזוועות שהיא עוברת ימשיכו לענות את נפשם בתערובת של משיכה ודחייה, רצון לפענח את מה שקורה שם לצד פחד מלהבין באמת. ויש את הקבוצה השלישית, שנקרעת בין שני הדחפים האלה, בין הדחף להדחיק ולהמשיך הלאה לבין הדחף לחטט בפצע. הפחד, לפחות, לא רלוונטי אליהם; הם כבר גילו לחרדתם שהם מבינים.

מעניין באמת מי קהל היעד שדמיינה הוצאת "הקיבוץ המאוחד" כשהיא החליטה להוציא לאור את רומן הביכורים של ג'ייסון דנינו הולט. הפוסטים שלו בפייסבוק מהפנטים וממכרים, עושים חשק לעוד גם אצל מי שלא אובססיביים כמוהו לבולבולים ולחורי תחת. גם "Monogamy Kills", התערוכה שלו שמוצגת כעת בגלריה אלפרד, אמנם מינית מאוד והומואית מאוד, ובכל זאת נעזרת ברגישות מיינסטרימית ובפאן-פקטור (בירות, מראות, אורות צבעוניים, מרצ'נדייז) כדי לתווך את עצמה לקהל הרחב. "צילום מסך", לעומת זאת, לא עושה לקורא שום הנחות: טקסט בוטה עד גיחוך, כן עד זעזוע וחולני להדהים, עם כמויות מין סוטה, סמים ואלימות שמפצות על קטלוגים שלמים של שעמום פרברי. ידעתי טוב מאוד לאן אני נכנס, ובכל זאת בנקודות מסוימות לא יכולתי לחמוק מהתחושה שהקריאה בו עושה לי רע לנפש.

ועם זאת, גם לא יכולתי לעצור - הרגשתי שזה יהיה צבוע מצדי. בתור הומו תל אביבי, כל כך הרבה מהמתואר בספר הרגיש לי מוכר: המקומות, הטיפוסים, המחנק, האובססיה. אני לא מכיר את המחבר ולא יודע כמה מהמתואר מבוסס על חוויותיו האמיתיות, אבל התשובה לא תפליא אותי. יותר מהרצון לזעזע, הרגיש לי שהכוח המניע בכתיבה היה הרצון לכתוב את המציאות כמו שהיא, לתעד חיים אפשריים.

המספר של "צילום מסך" אובססיבי לציון הגיל שלו, ומטייל על ציר הזמן תכופות כל כך שהגיל כבר מפסיק לשנות משהו. בן שמונה, בן ארבע-עשרה, בן שלושים ושתיים: למעגל הסקס והסמים המידע הזה לא רלוונטי. כבר בסצנת הפתיחה, בה הוא עובר את התקיפה המינית הראשונה שלו והוא בן שמונה, נמזגים כל האלמנטים הבסיסיים: אלימות, תשוקה, גועל, אשמה. "הגוף של אריה משתנה עם הגוף שלי. לשנינו עומד - לי הבולבול ולו הזין" (עמ' 11). אי הנוחות מתפשטת לכל הכיוונים, מדמות אחת לשנייה והחוצה אל הקורא. כשהמספר בן 21 ונהג המונית שלו עוצר את הרכב בחניון חשוך ומסתכל לו בעיניים, אני לא צריך הסבר מדוע הוא לא מנסה בכלל לפתוח את הדלת, שאינה נעולה, ופשוט ללכת משם. אני לא צריך הסבר מדוע הוא לא מצליח לבטא את המילה "לא". אני לא צריך הסבר מדוע הוא לא מספר על זה לאף אחד, אפילו לא לעצמו, אלא מדחיק וממשיך הלאה. אני מבין. הייתי שם.

המחנק מלווה אותנו גם כשנחשף עוד מידע על המשפחה של המחבר, וגם כשמגוללים הפסגות והשפלים של מערכות היחסים שלו, ובראשן אחת טעונה במיוחד. בדומה ל"נימפומנית" של לארס פון טרייר, מרגיש שאין טעם לנסות לנתח את הסיבות שהפכו את הדמות הראשית לדפוקה כל כך, ועל אותו משקל - אין באמת טעם לצפות לשינוי כלשהו בסוף. כאן הוא דווקא מגיע (ומקריאה בדף הפייסבוק של הולט, נראה שהבחירה של הדמות הראשית להתנזר מסמים ומאלכוהול לקוחה מהחלטה שקיבל בחייו האמיתיים), אבל מה הטעם? הכול כבר רקוב עד היסוד. פתאום אפשר להבין למה הדמות הראשית בחרה שוב ושוב להדחיק. אפשר ללכת לטיפול, אבל נראה שהאפשרות היחידה לחיים נורמליים טמונה בלמחוק, בלשכוח הכול.

ובכל זאת, הספר הזה נכתב, יצא לאור, נקרא. התזמון הולם: המי-טו סוף סוף הגיע גם לקהילה הגאה, וסיפורים על הטרדות ותקיפות מיניות לא מפסיקים לצוף אל פני השטח. אנחנו בוגרים מספיק להבין שאי אפשר להדחיק יותר, שחייבים לדבר. "צילום מסך" מרגיש כמו ניקוז רעלים אחד גדול של המחבר, והזמנה לקוראים לנקז את הרעל גם מהסיפור שלהם. כולנו דפוקים ואף אחד לא יודע מה לעשות, אבל לפחות אנחנו לא לבד בזה.


"צילום מסך" / ג'ייסון דנינו הולט, הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים, 160 עמודים