הסוגייה הראשונה אליה נדרשים כשכותבים על הספר "מרי פופינס", היא הסרט "מרי פופינס". אי אפשר להתעלם מההשוואה ביניהם, בעיקר כי הסרט הפך לאייקון קולנועי שנחקק בזיכרון של כולנו, בעוד הספר העלה אבק על מדפים של ספריות ישנות. ואפילו אם קראת כילדה גם את הספר "מרי פופינס" וגם את ספרי ההמשך שתורגמו לעברית, עדיין כשתשמעי את שמה תקפוץ לך לראש דמות אישה בשמלת תחרה לבנה וחגורה אדומה שרוקדת סטפס עם פינגווינים. הדימויים של דיסני מתוכנתים תמיד להשתלט לך על המוח.
וזה בסדר. אכן, שתי היצירות - "פופינס" הספר ו"פופינס" הסרט - שונות זו מזו כמו מלח וסוכר, אבל זה תפקידה של האדפטציה, הקולנועית ובכלל: לא לחקות את היצירה המקורית, אלא להשתמש בה כדי ליצור אחת חדשה. אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא האדפטציה הקולנועית של "הניצוץ": לא סתם סטיבן קינג שונא את הסרט של סטנלי קובריק, הוא חרבש לו את הספר כליל, דרס אלמנטים פסיכולוגיים עדינים בספר כדי ליצור אגדה מצוייצת על פסיכי עם גרזן. אבל בעוד קינג מתבאס על הבייבי שלו, האנושות הרוויחה שתי יצירות. שתיהן מצוינות, כל אחת בדרכה, ושתיהן עוסקות בנושאים שונים באמצעות אותו סיפור בסיסי. האם לא זו המטרה של אמנות? מה היה מועיל לעולם סרט שממחיז את הספר כמו שהוא, חוץ מלחסוך לתלמידים בוּק ריפורט? מספיק לראות כמה חסרי השראה הם סרטי "הארי פוטר" כדי להבין שקולנוע לא צריך להיות קופי פייסט לספר, אלא לייצר דימויים שיעשירו את ההיסטוריה התרבותית שלנו. כמו ג'ק ניקולסון בוקע מבעד הדלת. או כמו מרי פופינס מדלגת על הגבעות בשמלת תחרה לבנה.
"מרי פופינס" הוא סרט נהדר, אבל פופינס של הספר בחיים לא הייתה מדלגת על שום גבעה, וגם אם כן, היא הייתה מקטרת כל הדרך. ככל שפופינס הקולנועית היא אמריקאית - חייכנית, לבבית ומרבה לפצוח בשירה - כך פופינס הספרותית היא בריטית: נוקשה, חמורת סבר, כעסנית, מה שטוקבקיסטים מכנים "ממורמרת". אם בסרט מגיעה רוח סערה פלאית ומעיפה לאופק את כל האומנות הקפדניות כדי לפנות דרך לאומנת המקסימה עם העיניים הטובות, בספר, פופינס היא בעצמה האומנת הקפדנית שנובחת על הילדים לסתום. עוד רגע והרוח הייתה מעיפה גם אותה.
כי זו, בעצם, כל הפואנטה הקומית של הספר: הניגוד בין האופי העצבני של אומנת בריטית שאין לה כוח לשטויות, ובין הנסים והנפלאות שמתרחשים סביבה. כשהנחשים בגן החיות מתחילים פתאום לדבר ומתקבצים סביבה לחגוג לה יום הולדת מכושף, אותה מעניין בעיקר שג'יין לכלכה את הכפפות שלה. כשהזרזיר מנהל איתה שיחה מהחלון, היא בעיקר מוטרדת מנימוסי השולחן שלו. וכשהם פוגשים באשת הציפורים, אותה דמות נוגעת ללב מהסרט עם השיר המרגש, מרי פופינס בכלל צורחת על אחת הציפורים שצריך לעשות ממנה פשטידה, כי היא קלקלה לה את הכובע. כי מרי פופינס אמנם באה לזרוע כאוס בעולם הבורגני, אבל היא בעצמה פארודיה על בורגנית, שגם אם העולם יתהפך - עדיין תזכור להיטיב את כובעה.
זה מזכיר קצת דמות ספרותית אחרת שגם היא מעמתת בקומיות את הפנטזיה עם הבורגנות: מומינאימא, מסדרת ספרי "משפחת החיות המוזרות" של טובה ינסון. בכל פעם שמגיע לעמק המומינים מכשף, מפלצת או כוכב שביט, מומינאימא בעיקר דואגת שתיגמר הריבה, או שהכישוף ישאיר כתם על הממחטה הטובה ביותר שלה. כשמומינטרול יוצא למסע מסוכן בהרים, שם יילחם על חייו עם מפלצות ותמנוני ענק, היא מוטרדת שלא לקח איתו צלחות. מילא הסכנות, אבל שהוא יאכל על הרצפה כמו פושטק? אלא שהקטנוניות הבורגנית של מומינאימא באה ממקום אימהי, של דאגה לשלוות המשפחה ונוחותה בכל מצב, והקטנוניות של פופינס היא אנוכית, ראוותנית וקרה. "אל תפריע לי עכשיו, אני אישה מכובדת. אל תחבק אותי, אתה מקמט לי את הצעיף". כי פופינס היא אמנם תחליף האֵם של ג'ון ומייקל, אבל היא לא באמת דמות אם, היא יותר הבייביסיטר המשועממת שתקעו אותה לשמור אצל השכנים בזמן שהיא מעדיפה ללכת למסיבה. היא לא מנסה לאחד את משפחתם, ללמד אותם להאמין בעצמם או לבדר אותם במעשי כשפים. רוב הזמן הילדים סתם מפריעים לה, מצטרפים להרפתקה שלה בכוח ולמורת רוחה. ובניגוד לדמויות פלאיות כמו פיטר פן שמלמדות את הילדים להאמין בקסמים ובפיות, פופינס נשמעת יותר כמו טומי לי ג'ונס מ"גברים בשחור" כשהיא מסיימת כל הרפתקה בנזיפת "לא קרה עכשיו כלום, אני לא יודעת על איזה פיות אתם מקשקשים, תיישרו את הצווארון שלכם!".
הצב והארנב
וזה מצחיק. עם הניגוד הבסיסי הזה בין קסם ובורגנות, מעשי נסים ונזיפות עצבניות, "מרי פופינס" הוא ספר מצחיק (בדרכו הבריטית היבשה) לא פחות משהוא "קסום". כאן בא לידי ביטוי ההבדל העיקרי והמאכזב בין הספר והסרט. כי כשדיסני ריכך את דמות האומנת כדי שתתאים לרוח המפקד, הוא ביטל את הניגוד החשוב הזה: הרי אם פופינס עצמה חייכנית ומתוקה ורוקדת עם ציפורים וארנבים מצוירים, הרי זה אך הגיוני שהיא תאכל את ארוחת התה שלה על התקרה. אין דיסוננס, אין בדיחה. אבל על מה שהסרט איבד - הומור, אבסורד, אירוניה - הוא מפצה בנכסים משלו: סיפור רגשי חזק, דימויים ויזואליים בלתי נשכחים ומופעים וירטואוזיים של שירה וריקוד. המרי לא אותה מרי, אבל שוב הרווחנו שתי יצירות: ספר מצחיק ועוקצני, וסרט מרנין וסנטימנטלי. למה לא? אז טוב שהספר מתקמבק מהמדפים המאובקים של הספריות, עם תרגום חדש ורענן (אם כי גם התרגומים של ספריית "מרגנית" יכלו להתאים לדור הנוכחי) וגודל קומפקטי. טוב שהוא חזר לתת פייט ליריבו הקולנועי במאגר הזכרונות שלנו.
מבנה הספר קצת מוזר - מיד אחרי שמרי פופינס מגיעה לבית בפרק הראשון, עוד לפני שהילדים הספיקו לצאת איתה להרפתקאות, מגיע הפרק "יום חופשי" והיא עוזבת אותם לעלילה נפרדת עם ברט, מוכר הגפרורים. בכלל, אל תיקשרו יותר מדי לג'ון ומייקל, אמנם בסרט הם ליוו אותה לכל מקום אבל בספר הם נעדרים כמעט לגמרי משלושה פרקים: אחד על היום החופשי של פופינס, אחד על פרה מרקדת ואחד - פיוטי ביותר - על הגיגיהם של תינוקות הבית. לא כל הפרקים בספר אחידים ברמתם; הסיפור על ילדת הכוכבים שיורדת מהשמיים כדי לעשות שופינג לחג המולד הוא, ובכן, סיפור על שופינג לחג המולד, אבל מכיוון שאין קשר עלילתי ביניהם, זה לא מפריע. כמו אנתולוגיית סיפורי מרי פופינס שונים לבחירתכם.
אז מי ניצח את מירוץ הזמן? לכאורה, הסרט של דיסני נצרב בזיכרון הקולקטיבי וג'ולי אנדרוז תמיד תידחף לנו למוח לשמע המילה "פופינס", אבל בקריאה מחודשת של הספר נדמה כי דווקא הוא משתלב יותר בתרבות העכשווית. הוא נקי יותר ממניירות מצועצעות של הוליווד הישנה, שכבר לא עובדות על אף אחד, והילדים הציניים של היום כנראה יעדיפו את דמותה הביצ'ית של פופינס הכתובה, המרדנית והמודרנית, על פני האומנת הקולנועית שעליצותה החסודה כבר הספיקה להתיישן. אולי זה מקרה קלאסי של הצב והארנב - בעוד הסרט השיג ניצחון מהיר על תרבותנו בזכות יכולותיו הווירטואוזיות, הספר ישרוד לאורך זמן בפקחותו. ואולי פשוט צריך לתת לכל אחד את מקומו, בלי שיבוא על חשבון האחר, ולקבל את זה שיש שתי פופינסיות - אחת מתוקה, אחת חמוצה. ושתיהן ילוו את חיינו, זו בריקוד וזו בגערות, כמו שני הורים שמשלימים זה את זה בהרמוניה נפלאה. ועם סטפס פינגווינים.
"מרי פופינס", פמלה טרוורס (איורים: מרי שפרד), מאנגלית: גילי בר-הלל סמו. 208 עמודים