לא לעתים קרובות נתקלים ברומן ששואף לאתגר את מוסכמות הספרות ולהציע מבנה ספרותי חדש. הסופרת הבריטית-קנדית רייצ'ל קאסק (55) כתבה הרבה מגיל צעיר, והשעמום מהצורות המקובלות לא רק בספרות הקיימת אלא גם בכתיבתה שלה הוביל אותה לחפש דרכים אחרות. בראיון שערכה איתה גילי איזיקוביץ ל"הארץ" סיפרה קאסק: "בצעירותי, כל ספר שכתבתי היה אתגר עצום ותהליך אדיר של למידה. עכשיו, אם אכתוב משהו, זה מוכרח להיכתב כפסגה של אתגר טכני".

ואכן, הקריאה ב"קודוס" מותירה רושם גדול מהישגיו הטכניים, ובאופן הולם - גם האינטלקטואליים, אך חותם רגשי דל למדי. "קודוס" הוא החלק השלישי בטרילוגיה (קדמו לו "מעבר" ו"קווי מתאר"), שמעצם טבעה כל כרך בה עומד בפני עצמו. המספרת זהה בשלושתם - פיי, סופרת בריטית ואם לשניים - אבל היא יותר מספרת, או בעצם מאזינה, מאשר גיבורה. לעלילה יש קו מארגן כוללני ודל למדי: בספר הנוכחי, פיי נוסעת לפסטיבל ספרותי בעיר זרה וחמה כלשהי, אבל כל מה שקורה הוא שהיא פוגשת מיני אנשים שונים לאורך הדרך, וכל אחד מהם מנהל איתה דיאלוג ארוך שנקרא יותר כמונולוג, ואז מפנה את המקום לבא אחריו.

 

בקצרה, יש לנו מספרת כמעט חסרת אופי שאנשים זרים אוכלים לה את הראש לאורך שלושה כרכים. זה היה יכול להיות שעמום איום אלמלא קאסק הייתה סופרת אינטליגנטית ורחבת-אופקים כל כך. השיחות שפיי מנהלת בכרך הזה עוסקות בהרבה נושאים, מתוכם כמה חוזרים שוב ושוב: כתיבה וספרות, מגדר ופמיניזם, חיי משפחה. זה ספר צנום, אבל הוא מכיל כל כך הרבה מחשבות והשגות שצריך להניח אותו מהיד כדי להרהר כל ארבעה-חמישה עמודים. חלק מהתובנות שלו יפהפיות גם בלי קשר לשאלה האם הן נכונות; אבל גם כשהקורא מגיע למסקנה שהוא חולק על הנכתב, קאסק עדיין הגיעה להישג: היא הפעילה אותו. וחוץ מזה, היא לא חותמת בשמה שלה על כלום; התובנות הרי שייכות לדמויות שונות, שהן אפילו לא דמותה השתקנית להפתיע של המספרת.

"קודוס" עובד מצוין כמכלול, גם אם הניסיון למצוא את הקשרים בין האנקדוטות השונות המתוארות בו מרגיש כמו לפתור סודוקו. קאסק בבירור התכוונה שיהיה קשר ביניהן ומשמעות לסדר הצגתן, ואף הודתה בכך; בפועל, מלאכת פענוח המשמעות מרגישה מאולצת. כמובן שיש אחדות תמתית לספר כולו, אבל קאסק לא מספקת לקורא מספיק חומר כדי שיוכל להעניק משמעות ספציפית לכרונולוגיית הסיפורים.

"קודוס" עובד מצוין כמכלול, גם אם הניסיון למצוא את הקשרים בין האנקדוטות השונות המתוארות בו מרגיש כמו לפתור סודוקו

ולפעמים אכן מרגיש שהספר יכול היה באותה המידה להיות קובץ סיפורים קצרים. הבחירה לארגן אותו כרומן מזמינה תהיות מעניינות: למשל, מה יחשוב הקורא על דמותה של פיי? האם יתרשם מיכולתה המופלאה להאזין, או יתהה מדוע היא סוכרת את פיה? מה המשמעות, אם בכלל, של פגמים מסוימים באמינות - למשל הטון הדומה מדי של קולות המספרים, או ראיון שנערך עם הסופרת ולא מתואר בו דבר אחד שהיא עצמה אמרה? גם מבחינה סגנונית נרשמה תופעה משונה - קאסק קוטעת את פסקאות המונולוגים הארוכות, שאחרי הכול הן ציטוט, בהפסקת הציטוט לטובת "היא אמרה," ואז המשך הציטוט. ברגעים מסוימים במונולוגים היא מכניסה את ה"אמרה" הזה אחרי כל משפט ומשפט באופן שממש מפריע לקריאה, וקשה לא לתהות אם נרמז פה משהו, אולי הערה על האמינות הרגשית של הנאמר באותם קטעים, או אולי הזמנה למצוא בהם את המגוחך וההומוריסטי. 

וכמובן, השאלה הגדולה ביותר שעולה היא: מה בעצם המשמעות של המבנה הזה? בקטעים הקצרים בספר שהם תיאור התרחשות ולא מונולוג, הקורא נדרך למקרא כל דמות חדשה שנכנסת לשדה הראייה של פיי, בתהייה האם היא תהיה הבאה שתישא דברים. הקריאה ב"קודוס" מזכירה שכל אלמוני שאנו רואים ברחוב הוא עולם ומלואו של מחשבות, רגשות, תהיות וסיפורים מעניינים. מדובר בספר מרתק מבחינה אינטלקטואלית, גם אם דל מבחינה רגשית - חיסרון משמעותי מאוד, שכן מה שאנחנו זוכרים בסופו של דבר הוא החוויות הרגשיות, ולא האינטלקטואליות. אבל גם אם הוא ייקרא רק כהזמנה לדיונים אינטלקטואליים והתפלספות של הקורא עם עצמו, הוא עדיין מכיל עושר מהמם של רעיונות - ובכך, למעשה, מזמין את הקוראים לא רק לשמוע סיפורים של אחרים, אלא גם להכיר טוב יותר את עצמם.

"קודוס" / רייצ'ל קאסק, מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת מודן, 165 עמודים.