איך נובלה קטנה, ישראלית וריאליסטית יכולה להיות גם סיפור מסע בזמן מפואר מבלי לשבש את רצף הזמן-חלל? טוב ששאלתם. ספר הביכורים של פאולינה טוכשניידר, "חיילת", הוא כזה בדיוק; בניגוד לספרים טובים אחרים, שזורקים את הקוראים לנקודה חדשה בחלל ובזמן בה הם לא היה מעולם, "חיילת" מחזיר את הקוראים לזמן ולחלל בהם הם היו כבר בעבר – או כך הוא לפחות מרגיש. וגם אם לא כולנו היינו ג'ובניקים בפיקוד צפון בזמן מלחמת לבנון השנייה, בעת הקריאה קשה להתנער מהתחושה שדווקא כן.
הדוברת עלומת השם מספרת לנו את הסיפור הצבאי שלה, מהחודשים שלפני הגיוס דרך האוטובוס בבקו"ם, הטירונות האיומה, ההגעה לבסיס שתקוע באיזה חור בצפון, השבועות שאינם נגמרים עד החזרה הביתה לסופ"ש ועד לפתיחתו של המבצע שלימים יקרא מלחמת לבנון השנייה. בכנות וברגישות רבה היא מספרת על הטלפונים הבוכיים לאימה שמנסה להרגיע אותה, על החוויות המיניות בבסיס ועל הריחות, שמרגישים כה חיים בתיאוריה עד כי כמעט אפשר להריח אותם בעצמנו.
הנובלה אינה מחולקת לפרקים, מה שמזמין חוויית קריאה בינג'ית, לקפוץ מהמקפצה ולצלול לתוך שטף קריאה חסר הפוגות. והדבר היפה הוא, שלמרות שלא מדובר בספר בלשות או מתח, קשה להניח את היצירה של טוכשניידר; המחשבות הכנות עד כאב, התנודות בנימי נפשה של הדוברת והתיאורים המדויקים והחותכים על החוויה הצבאית מסעירים מספיק כדי להשאיר את הקורא על קצה המושב.
רגע השיא הראשון נרשם, מבחינתי, כשהדוברת הגיעה אל המקלחות בבסיס הטירונות העפש. התיאור על אורות הפלורסנט המשחיתים, המלחמה על תאי המקלחת, המחסור בווילונות, הקושי לתלות את המגבת והנשק ואיפה בדיוק מניחים את מסכת השיער - ולמה לעזאזל הבאתי מסכת שיער? - גוש השערות הדוחה שסותם את פתח הביוב והבושה הגדולה שאופפת את כל האירוע, הרגישה כאילו נלקחה ישירות מתוך דיסק און קי הזיכרונות הפרטי שלי. זו תחושה מוזרה, שהותירה אותי עירומה כמעט – הו, האירוניה – אבל ברגע הזה הרגשתי את הדוברת שמציצה לנבכי נשמתי, מניחה יד חומלת על הכתף ולוחשת: "כולנו היינו שם".
טוכשניידר לא נמנעת מתיאורי הפרשות דוחים: החוויות הצבאיות של הדוברת נעדרות שריקות טילים, איברים פצועים וגופות על הקרקע, אבל זה ממש לא אומר שהטראומה לא מקננת בנפשה. פשוט, הטראומות מגיעות מכיוונים אחרים לגמרי. המספרת מתענגת על אותם תיאורים ציוריים, מגעילים ומזעזעים - על הצואה בשירותים שממש לא נשארת בתוך רדיוס האסלה, על תחושת הדביקות והזיעה שלא עוזבות גם אחרי מאה מקלחות, על ריח השתן שנכנס מהנחירים ומגיע עד לנשמה. העונג הזה, מהגועל, הוא דוחה ונפלא בו זמנית.
החוויות הצבאיות של הדוברת נעדרות שריקות טילים, איברים פצועים וגופות על הקרקע, אבל זה ממש לא אומר שהטראומה לא מקננת בנפשה
הקהל הישראלי צמא ליצירות על הצבא שלא עוסקות בהרואיות הקרב אלא בחוויה הבסיסית שרובנו עברנו, עוברים ונעבור בשירות הצבאי – בזבוז הזמן הנוראי, הרגשת הזרות שבעטיית המדים והייאוש מהתחושה שהסיוט הזה לעולם לא ייגמר. זו אחת הסיבות שבגינן "אפס ביחסי אנוש" הנפלא הצליח כל כך (הסרט וגם המחזמר), וגם אחת הסיבות ש"המפקדת" נגעה בכל כך הרבה אנשים (אחת הסיבות. שאר הסיבות נעוצות בכך שמדובר ביצירות חכמות ומהנות).
אם להאמין למה שמסופר על כריכת "חיילת", הנובלה הנועזת עתידה להפוך לסרט שיופק בקרוב; אין לדעת האם הוא יהפוך להיות ה"אפס ביחסי אנוש" הבא, אבל אין ספק בכלל שיש לו את הפוטנציאל. הוא פחות חזק בצד ההומוריסטי ה"יחסי אנוש-י", אך מפצה על זה בחדות ואירוניה, מה שלא מונע ממנו להיות כן עד שריפה. אין בתרבות הישראלית הרבה יצירות שהצליחו לזקק את חוויית הג'ובניקיות הנשית כמו "חיילת"; אפשר רק לקוות שהפיכתו לסרט תביא לו את הקהל שמגיע לו, ולקוות שטוכשניידר כבר עובדת על הספר הבא.
חיילת / פאולינה טוכשניידר, הוצאת תשע נשמות. 105 עמודים