אין תמונה
המקווה האחרון בסיביר
"המקווה האחרון בסיביר", או בשמו הנפוץ יותר, "החדש של אשכול נבו", מתחיל במכתב שהגיע אל עיריית עיר הצדיקים מאת ג'רמיה מנדלשטורם, המבקש שינציחו את זכרה של אשתו האהובה בבניית מקווה בעיר. הבעיה היא שיש מאות מקוואות בעיר, והמקום היחידי שאין בו הוא השכונה המכונה סיביר, היכן ששיכנו את כל העולים מחבר העמים שאין ביניהם ולו אישה אחת שטרם הגיעה לגיל הבלות ונזקקת לשירותי מקווה, או אדם אחד שיודע מה זה בכלל מקווה.

ראש העיר, דנינו, מטיל את הטיפול במקווה החדש על בן צוק, שבזמן האחרון לא מפסיק לחשוב על איילת, אהבת נעוריו שנעלמה לפני שבע שנים. מאז הוא הספיק לחזור בתשובה, להתחתן ולהוליד שני ילדים, ופתאום הנוכחות שלה בחייו שבה. נעים, שכולם קוראים לו נועם, אמור לבנות את המקווה הזה, והוא בכלל רוצה רק לתצפת על ציפורים כל היום. דנינו טיפח את סיביר (במקור: "מקור גאווה") בתקווה שאולי תגיע איזו רוסיה צעירה שהוא יוכל לברוח איתה מחייו האומללים. קטיה ואנטון עלו ארצה כדי שקטיה תוכל להיות עם הנכד שלה, דניאל, ונתקעו בסיביר. הוריו של דניאל עוברים דירה כל שנה והוא נאלץ להסתגל לעולם חדש בכל פעם מההתחלה.

כך, מנקודות מבט משתנות אנחנו מקבלים את סיפורה של כל אחת מהדמויות ב"מקווה האחרון בסיביר". הכל-ישראליות מיוצגת במיטבה: הנוסעת להודו, החוזר בתשובה, הערבי, העולה מרוסיה, ילד חוץ, איש קבע ועוד. זה קצת מחשיד, האופן שבו כל אוכלוסיה מקבלת נציגות בספר, וקשה להתעלם מזה. על כל פנים, כל דמות מקבלת את הזמן שדרוש לה כדי לקרום עור וגידים, שפה שמאפיינת את הסיפור שלה, עולם פנימי, מניעים וסודות שאולי היו דלים מכדי למלא רומן שלם, אבל עובדים היטב בשיתוף פעולה מרשים כדמויות – אבל יחסי הגומלין ביניהם ברומן עצמו רוב הזמן מקולקלים.

אין תמונה
אשכול נבו. שמיכת טלאים
כמו באגדה, הספר מתחיל בהקדמה, מעין "היה היה", או "כאן יא מכאן": "היה אפשר לצפות שסיפור כזה יתגלגל מפה לאוזן, יילחש בחדרי מדרגות, או בחדרי מיטות, יתואר לפרטי פרטיו, לדורי דורות...". באופן דומה, בוחר נבו שלא לנקוב בשמותיהם של מקומות אלא לקרוא להם בשמם הסמלי על אף שברור לגמרי במה מדובר כשמציינים את עיר החטאים, עיר הקודש, עיר הצדיקים, האגם שאין בו מים, הבסיס הסודי שכולם יודעים עליו ועוד. גם הבחירה הזו מעניקה לסיפור אווירה של מעשיה.

הבחירות הללו, כמו גם ההולכה של כל דמות בדיוק אל הרגע הדרמטי שיגיע בסוף ושיבוץ אסטרטגי של מכתביו של ג'רמיה מנדלשטורם במשורה במהלך הספר, הופכות את "המקווה האחרון בסיביר" לשמיכת טלאים מרשימה. אמנם כזו שלפעמים אפשר לראות את התפרים שלה, לנחש בדיוק כיצד נראה הלוח המחיק שליד שולחן עבודתו של הסופר, עם תרשימים ודיאגרמות המוליכים כל דמות מנקודה א' לנקודה ב', ועדיין מרשימה. אשכול נבו מספק חוויית קריאה נעימה וקולחת, לפעמים משעשעת, לפעמים עצובה, מאוד comme il faut. מזל שיש כמה צרימות באפיון הוריו של נעים ("זה לא טוב, הדיבורים האלה על רוח, יא איבני", אומרת לו אמו. "זה דיבורים של יהודים... אנחנו הערבים נשארים על האדמה שלנו") כדי שבכל זאת, יישאר משהו לא מהוקצע בסיפור. פרט לזה, ניכר שנבו נהנה לכתוב את הספר ממש כשם שמהנה לקרוא אותו, ואולי ברומן הבא נקבל גם דמות אתיופית.

המקווה האחרון בסיביר / אשכול נבו. 240 עמ', 94 ₪. כנרת זמורה ביתן

לביקורת על "נערה בחולצה כחולה" מאת גבריאל בן שמחון