נתחיל מהסוף: אם עוד לא קראתם ספר של קלי לינק, אנחנו מקנאים בכם. לינק היא בקלות אחת הסופרות המוכשרות ביותר הפועלות כיום, והקול האישי שלה כל כך צלול, כל כך ייחודי וגם כל כך כיפי שהקריאה הראשונה בסיפוריה היא תענוג מלהיב ופוער-עיניים. וכאן מגיע האבל: אם עוד לא קראתם ספר של קלי לינק, אל תתחילו עם "מסתבכים בצרות".
קובץ הסיפורים שלה מ-2015, שהפך אותה בזמנו לאחת המועמדים הסופיים לפרס הפוליצר, שונה מקודמיו אפילו ברמת העטיפה: האיור פרי עטה של הסופרת והמאיירת המוכשרת ענת עינהר חסר את הקסם המסתורי שבאיורים של שלי ג'קסון, אשר עיטרו את עטיפות הספרים הקודמים של לינק גם בשפת המקור. הכול הרבה יותר קרוב לקרקע: הסמארטפון המופנה אל הקוראים, מיני מאוס ששכובה על גב העטיפה ומעשנת סיגריה. אפילו הכותרת חסרת תחכום: "מסתבכים בצרות", לעומת האפיל המסתורי של "דברים מוזרים קורים" או "כישוף למתחילים". לא שחסרים קסמים או דברים מוזרים גם בספר הזה, אבל הם כבר לא מרגישים כמו לב העניין.
קשה לקטלג את הסיפורים של לינק תחת ז'אנר אחד, למרות שסגנונה בשל ומובחן כל כך: אפשר לנסות לקרוא להם פנטזיה או ריאליזם מאגי, אבל יותר פשוט לומר שהם פועלים על פי היגיון של חלומות. הסביבה תמיד נטועה עמוק במציאות, ואז מופיעות רוחות רפאים, איגואנות ענקיות או בובות מדברות, וכולם מתנהגים כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. או כמו שמסופר במהדורת החדשות בסיפור האחרון "אור": "מתנהלת חקירה נגד סגן הנשיא: הראיות מעידות על שורה של עסקאות חשאיות עם רוחות שוחרות רע. אישה ילדה שישה ארנבים. תחנת דלק מקומית נשדדה בידי אנשים בלתי נראים. איזושהי כת גירשה את כל הכופרים מיקום-כיס פופולרי. במילים אחרות, אין חדש".
אולם בספר הזה האיזון בין המציאות לפנטזיה, שנשמר בצורה מופלאה בספרים הקודמים, קצת משתבש. "מוסר ההשכל", למשל, מתנהל כולו לפי חוקי המציאות שלנו, ללא שום חריגה פרט לסצנה אחת - וגם היא, בניגוד להרגלה של לינק, מטאפורה ברורה מאוד. כתוצאה מכך יש בו משהו עוכר שלווה בתוך ההקשר של הספר הזה, ולא בהכרח באופן הנכון. לעומתו, "אור" שהוזכר למעלה נותן את הרושם שמתקבל ממהדורת החדשות: הכול כל כך מוזר שזה כבר מפסיק לרגש; הסיפור מלא בכל כך הרבה המצאות קטנות וחביבות שכבר לא ברור למה הן נחוצות, מה הן מסמלות או במה הן עוזרות לקידום העלילה.
זו נקודה ששווה להתעכב עליה: האם יש לקרוא את הסיפורים של לינק כחגיגה פרועה של דמיון משתולל, או שצריך לשבת ולעמוד על משמעותו של כל פרט קטן? זה עניין טריקי. האינסטינקט הוא ללכת על האופציה הראשונה - הקריאה הרי כיפית וקולחת, ואפשר לחלץ מהסיפורים מספיק גם בלי לנתח להם את הצורה. מצד שני, קלי לינק היא סופרת (ומורה לכתיבה) חכמה מאוד, ומראיונות איתה ניכר שהיא חושבת פעמיים על כל פיפס שנכנס לסיפורים שלה. וכן, אני חושב ככה אפילו שלא אוכל למצוא משמעות באיגואנות הירוקות גם אם תכוונו אליי אקדח.
עברו 7 שנים בין פרסום "מסתבכים בצרות" לבין קודמו, והסיפורים של לינק אכן התבגרו בזמן הזה. לצד העיסוק הקבוע בשאלה "מי אני?", שאצל לינק הולם יותר לנסח אותה כ"מה אני?", ניכר בקובץ הנוכחי עיסוק בסוגיות של מעמד ושל לקיחת אחריות. הדבר מתבטא היטב בבחירת הדמויות - זוג הומואים שמביאים לעולם ילד בפונדקאות, למשל, או ילדים עשירים ומפונקים עם תחביבים מוזרים. גם המימד הפנטסטי נגוע: גיבורי העל בעולם של לינק הם סלבס, והסיידקיקים שלהם הם צעירים שעוברים אודישנים ועובדים בתנאים גרועים למדי. אפילו רוחות הרפאים לא יכולות להיות רוחות רפאים בשקט, כי הקורא מוזמן לתהות שוב ושוב מהי בעצם רוח רפאים בהקשר של כל סיפור מחדש - מישהו שמנסים להגיע אליו, ללא הצלחה? מישהו שמתעקש לספר את סיפורו? האם רוח רפאים חייבת להיות משב רוח קריר, או שהיא יכולה להיות גם מערכת בינה מלאכותית, בובה מדברת, הצל שלך? לפעמים לינק מצליחה לצייר דמויות עמוקות ומשכנעות שיהיה לנו אכפת מגורלן ולפעמים לא, אבל היא תמיד מלווה אותן עד לרגע אחד אחרי הקליימקס - הן לא רק יסתבכו בצרות, אלא גם ישאו בהשלכות.
אז קלי לינק התבגרה - אבל האם מדובר בדבר טוב? לא בטוח. הכתיבה המינימליסטית, הטון המוזר-מלנכולי וההומור היבש שהופכים את הסיפורים שלה לממכרים כל כך עדיין פה; ההמצאות עדיין משעשעות ומצמררות; כל סיפור עדיין מרגיש כמו עולם ומלואו - בקיצור, לינק היא עדיין אחת הכישרונות הגדולים והנוצצים ביותר בעולם הספרות של היום. אבל בשורה התחתונה, "מסתבכים בצרות" הוא קובץ הסיפורים החלש ביותר שלה. בדיוק כמו הדמויות שלה, גם לינק מתבגרת - ונראה שכמוהן, גם היא נאלצת לשלם על כך מחיר.
"מסתבכים בצרות"/קלי לינק, מאנגלית: דבי אילון, בבל 2018, 373 עמודים