יש בישראל הרבה אנשים שמעריצים את רחל המשוררת, שחושבים שהשירים שכתבה הם פסגת השירה העברית, שרוצים לדעת כל פרט אפשרי על חיי אהבתה ומאהביה. אני לא אחד מהם. בעיניי השירים של רחל נעים בין שירים נאיביים שאפשר לסבול אותם כשהם מולחנים (וגם זה רק במידה) לשירים שהם כל כך פאסיב-אגרסיב עד שכאשר אני שומע אותם אני מתקשה שלא להיזכר באנשים שחושבים שרגשי אשמה הם השיטה הטובה ביותר לגרום לסביבה לעשות כרצונם. באמת שקשה לי להבין שורות כמו "מילים שכתבתי נושאת כואבת בשעות מצוקה ואובדן/ הפכו למחרוזת שירים מלבבת בספר שירי הלבן" שלא כקמפיין יחסי הציבור הכי פאסיב-אגרסיב שאי פעם נעשה לספר שירה בעברית.
זו הסיבה שאני לא הקהל האידיאלי לספרה החדש של נורית גרץ, "ים ביני לבינך". ספרה של גרץ הוא רומן היסטורי שעוסק בחייה של רחל המשוררת ומבקש להתחקות אחר סיפור פחות ידוע בחייה של רחל, להסביר את ההקשר הרומנטי שבו כתבה רחל חלק משיריה ולענות אחת ולתמיד על השאלה, למי נכתב השיר "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). שאלות אלו, שמעניינות אנשים רבים (ותעיד על כך העובדה שהספר זינק במהירות מרשימה מיד עם הוצאתו למקום הראשון ברשימת רבי המכר), לא מעניינות אותי במיוחד. לכן, אם להיות כן, הסיבה היחידה שלקחתי את ספרה של גרץ והתחלתי בקריאה הייתה העובדה ש"על דעת עצמו", ספרה הקודם של גרץ שהיה ארבעה פרקי ביוגרפיה שכתבה על בעלה המנוח עמוס קינן, היה ספר מרתק ומיוחד.
בסופו של דבר, הקריאה ב"ים ביני לבינך" השתלמה. במרכז הספר לא עומדת דמותה הרומנטית והמלודרמטית של רחל, אלא דמותו האפורה של מיכאל - האיש שמצליח לוותר על הכל. מיכאל מוותר (זה לא ספוילר, כולם יודעים שרחל מתה בודדה) על אהבתו לרחל ומחליט לחזור הביתה לרוסיה. אבל גם שם, ברוסיה של המהפכה, הוויתורים לא נגמרים. בלחץ המשטר הוא מוותר על ספר הגותי שכתב על חשמל (כן, על חשמל), על חבריו בתנועה הציונית, ואפילו על היכולת הקטנה להתנגד.
דמותו הוותרנית של מיכאל כה אפורה וחסרת און, עד שקשה מאוד להפוך אותו לחלק ממסכת גדולה על אהבה טראגית שלא התממשה. לא מדובר כאן בסיפור על אהבה שלא יכולה להתממש, אלא בסיפור על משוררת עם נטייה לדרמה, ועל אהבתה לאדם לא דרמטי כלל, שבמקרה הטוב מסוגל לפתוח מכתב בכמה מלים יפות (וגם אז לא בטוח שהוא ישלח את המכתב). גם הסיפור ההיסטורי על האדם שנרדף על ידי המשטר הסובייטי הולך לאיבוד אל מול דמותו הפסיבית של מיכאל. בזמן שחבריו של מיכאל נרדפים באמת (ביניהם, למשל, הסופר והמשורר הנפלא דניאל חארמס, מחבר ספר הקאלט 'אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף'), ברנשטיין הוא כל כך פאסיבי ואפור עד שאפילו הק.ג.ב לא מאוד מוטרד ממנו.
הבחירה של גרץ להתרכז במיכאל מרתקת כאשר חושבים על הדרך שלה ככותבת. אם בספרה הקודם היא התרכזה בעמוס קינן - אדם שאפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל פסיביות וויתור הם לא חלק מהם - כאן היא בחרה בדמות ההפוכה: האדם האפור ביותר שאפשר לדמיין. אך הבחירה של גרץ אינה רק מרתקת ברמה האישית, אלא גם בהקשר רחב יותר.
יתכן שגרץ התחילה את הכתיבה עם סיפור אהבה גדול וגילתה תוך כדי עבודה שהדמויות בדרמה שעליה היא כותבת אינן גדולות מהחיים. כך או אחרת, ספרה הוא תיאור אנושי והיסטורי מרתק מהסוג הנדיר בישראל. הכתיבה המעולה והבחירה המדויקת באיש האפור שעמד לרגע קצר ליד רחל המשוררת הופכות את הספר לספר שגם לאנשים שלא מעריצים את רחל כדאי מאוד לקרוא.