"היקשרויות עזות", ספרה הראשון של ויוויאן גורניק שתורגם לעברית - ממואר שמתמקד במערכת היחסים של גורניק עם אמה - יצא לאור לפני כשנה וחצי וזכה לאהדת המבקרים והקהל. כעת מתפרסם בעברית ממואר נוסף של גורניק, "האישה המוזרה והעיר הגדולה", שעל פי הנכתב בגב הספר "חוקר את מערכות היחסים שמעצבות את חייה העירוניים של אישה עצמאית מאוד".

כמו סופר צעיר וטרי שמייצר ציפייה אחרי ספר ביכורים מוצלח, קריאה בספרה החדש של גורניק (בת ה-90, עיתונאית, מבקרת, מסאית, פמיניסטית רדיקלית, מרצה וכמובן סופרת) מעוררת ציפייה לשחזור החוויה, במה שכבר גרם לכמה קוראים ומבקרים להתאכזב ממה שהם קיבלו. לטענתם, הדמויות לא מאופיינות מדי וההגיגים לא מתכנסים לשורה תחתונה. עובדתית, יש בזה משהו ויש משהו "נכון" בלבקר בחומרה את גורניק המבקרת, זו שמעידה בספר על קולה החדור שיפוטיות, זו שנהנית מהשיפוטיות, שמתנחמת בה, שמעלה על נס את חוסר שביעות הרצון הטבוע, אבל, מה לעשות, עם כל קידוש המרמור לפעמים אין ברירה: "האישה המוזרה והעיר הגדולה" היא יצירה מענגת, חכמה ומרגשת שמצליחה בעזרת שיפוטיות אובססיבית ועוד כמה כישורים - דרך חוויותיהם של הא.נשים המוזרים בערים הגדולות - לדבר על ולספר את הקונפליקטים של כולנו.

"האישה המוזרה" מורכב מפסיפס של פרגמנטים, סיפורים שהם מסות ולהיפך, שמתארים מפגשים שונים ומשונים של גורניק עם חברים וזרים, ברחובות ניו יורק, באוטובוס, במכולת, בבית קפה ובאירועים חברתיים נוספים. יש את החברות הקרובה וטעונת המרמור המספק עם לאונרד, יש את ההיתקלויות ברחוב עם מכרים מפעם ויש את המפגשים החד-כיווניים, אלו המסקרנים באמת שמאפשרים לגורניק לבחון, לשפוט ולהתרגש בחופשיות.

לאורך הספר גורניק מדלגת בין שני צירים - מפגשים אישיים לצד שוטטות כללית - תוך כדי שהיא בוחנת את הניואנסים הרגשיים שבקשרים אנושיים רגעיים ובלתי מחייבים, אל מול אלו המורכבים והמתמשכים אל מול אלו הרגשניים והארוטיים וחוזר חלילה. מגוון ההיקשרויות ממשיכות להיות עזות והן נוכחות בכל קרן רחוב, נצבעות בפידבק הרב-גוני הרב-קולי הרב-אנושי המתקבל מהעיר הגדולה, זו המיועדת למכורים לאנושיות, אלו הזקוקים למנות גדולות ממנה. "רוב האנשים נמצאים בניו יורק מפני שהם צריכים הוכחה - בכמויות גדולות - להבעה אנושית; והם לא צריכים אותה פה ושם, אלא מדי יום".

הקריאה ב"האישה המוזרה" עלולה גם להיות אישית מאוד עבורנו הקוראים, לעיתים חונקת. לא פעם מומלץ לעצור רגע ולנשום. הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן כתב ספר בשם "קשרים חבולים", שבו הוא מאבחן את החיבור הכמעט בלתי ניתן להפרדה בין העונג והצמיחה שאנחנו חווים בקשרים המשמעותיים שלנו, לנזק ולכאב הנגרמים מהם. גורניק ממחישה זאת שוב ושוב דרך הדרמות השקטות שמתרחשות בכל מפגש, אם רק נשים לב אליהן, כמו גם דרך זיקוקם של הרגעים האינטימיים שבכוחנו ובבחירתנו ליצור או להעלים בכל מערכת יחסים, רגעית ושולית לכאורה ככל שתהיה.

נזכרתי מספר פעמים תוך כדי קריאה ב"המדריך לחיים בניו יורק", הסדרה המבריקה של ג'ון ווילסון. מעבר לכך ששתי היצירות מתרחשות ומתמקדות בניו יורק כמו גם הנזילות הז'אנרית שמאפיינת אותן - ולהבדיל אלפי הבדלות תמטיות - אפשר למצוא בשתיהן ובנדיבות את הסקרנות הנוירוטית, עיני הנץ העירוניות, האהבה לפרטים ומעל לכול את היכולת לספר סיפור. כמו שגורניק מאפיינת ב"היקשרויות עזות" את השכנה המשוגעת, גברת קרנר המכשפה שניחנה בסגולה של מספרת סיפורים מלידה: "כלומר, מי שאצלה כל בדל חוויה רק מחכה ללבוש צורה ומשמעות דרך הפלא של מעשה הסיפור". ואם את היכולת של אמה לדעת הכול על שכנותיה היא מתארת כיכולת: "לדעת להמיר רכילות לידע". בהתייחס לגורניק הבת אפשר להוסיף: "לידע בצורת סיפור". 

ג'ון ווילסון, "המדריך לחיים בניו יורק" (צילום: HBO באדיבות yes, HOT וסלקום tv,  יח"צ)
"המדריך לחיים בניו יורק" | צילום: HBO באדיבות yes, HOT וסלקום tv, יח"צ

גורניק לא מתיימרת להיות מכשפה, אבל כמו מוכיחה בשער שיודעת בדיוק כמה ללחוץ כדי להעביר את המסר, היא מצליחה שוב ושוב להעמיד אותנו במקום, להציב מראות, לזהות ליקויים, נכויות, תשוקות. לחשוף את הגרעינים הפסיכוטיים הכי פעילים. המשמעויות המתרקמות והנוזליות של גורניק מסיטות הצידה את הסיפורים האחרים שאנחנו מספרים לעצמנו ביום יום, סיפורים עם יותר מדי סימני קריאה. גורניק מרבה לשאול: למה אנחנו מכשילים את עצמנו שוב ושוב. האם אנחנו באמת רוצים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים, על מה אנחנו לא באמת מוכנים לוותר מאי-יציבות, בדידות, מרירות ועד סקרנות ותמימות ואיך ההשתוקקויות הנוירוטיות שבנו מעצבות את הקשרים האנושיים שלנו. "מה אם הדחף לאינטימיות יציבה מאוים כל הזמן בידי דחף, גדול באותה מידה אם לא יותר, לאי יציבות? מה אז?". 

יש ממוארים שזוכים לקטרוג בשל חוסר הצדקה. האירוע האישי, העוגן של היצירה, לא מספיק מסעיר, לפחות לטענת חלק מהקוראים. במקרה של גורניק מה שמסעיר היא היכולת לעורר ולייצר סערה מאירועים לא מסעירים לכאורה. ואם תנודות עזות מדי של הנפש האנושית עלולות להוביל לקהות ושיתוק, העלילה המקוטעת ומלאת החיים של גורניק - קומפוזיציה של משמעויות בתוך חיים של התפרקות, אדוות מעגליות במימי הכאוס - מציגה את האלטרנטיבה. לקראת סוף הספר היא מתארת את המפגש בהווה עם וושינגטון סקוור, אותה כיכר מושלמת של לפני 50 שנה כשבאה עם חברותיה מהברונקס לטייל בעולם. כעת היא רואה את הכיכר כפי שהיא, "שחורה, חומה, צעירה; רוחשת חסרי בית ונרקומנים ונגני גיטרה גרועים - ואני חשה את עצמי כפי שהנני, את העיר כפי שהיא. מימשתי את הקונפליקטים שלי, לא את הפנטזיות שלי, וכך גם ניו יורק. שתינו כאחת (עמ' 148).

אז איך נראים חיים של מימוש קונפליקטים? באחת מן ההיתקלויות העירוניות היא פוגשת את ג'רלד, אקס מאוכזב. "אני לא מסתדרת עם גברים", היא אומרת לו. "מה זה אומר", הוא מנסה לחלץ שורה תחתונה. "אני לא בטוחה.. אני לא יודעת", היא משיבה. "אז מה את עושה בינתיים"? - "רושמת הערות".


"האישה המוזרה והעיר הגדולה", ויוויאן גורניק | תרגום: רחל פן | הוצאת פן, ידיעות ספרים | 147 עמודים | מחיר: 88 שקלים חדשים