קשה לגשת אל "דבר שמתחפש לאהבה", ספרה החדש של גליה עוז. קשה לגשת אליו קודם כל בגלל תוכנו - רצף תיאורים מפורטים של מעשי אלימות פיזית, מילולית ורגשית שעוז מספרת שספגה מבני משפחתה ובראשם אביה, הסופר עמוס עוז, לאורך שנות ילדותה וגם עמוק-עמוק אל תוך בגרותה. אבל קשה לגשת אליו גם בגלל הסערה התקשורתית שמתרחשת גם ברגעים אלה סביב פרסום הספר, שהפציע כמו משום מקום, מגובש ומאיים כמו אתנה הבוקעת מראשו של זאוס, בתחילת השבוע. הידיעה על פרסום "דבר שמתחפש לאהבה" לוותה בכמה ציטוטים נפיצים מתוך פרקי הפתיחה שלו, והציטוטים האלה - שוודאי נבחרו בקפידה על ידי עוז, עורכיה והמוציאים לאור של הספר - הובילו לשורה ארוכה של דיונים בין חברים, בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. עוז וספרה סופגים בהם שבחים ומילות עידוד אבל גם עלבונות וגינויים על התעוזה שבלפתוח פצע אינטימי שכזה באופן פומבי שכזה.
שורת הדיונים הזו ארוכה וסבוכה כל כך, אישית כל כך ואלימה כל כך, עד שבלתי אפשרי לראות מבעד לה. ובעיקר, אין הרבה חשק. זו בטח לא אשמתה של עוז שספרה יצא בצומת העמוסה שבין הדיווחים על ארז דריגס לסדרה התיעודית על וודי אלן וכשאנחנו עוד נישאים על אדיו של הדוקו על בריטני ספירס. זו תקופה לחוצה ומלחיצה מבחינה תרבותית, בה ידיעה מזוויעה אחת רודפת אחרת - וכולן כבולות זו לזו ברצף אינסופי של פרשנויות, ויכוחים וטורי דיעה. ההתרגשות שבקריאת ספר חדש, אם כך, נעדרת כמעט לגמרי מ"דבר שמתחפש לאהבה", שקל יותר לגשת אליו ולקרוא אותו מתוך מחויבות לאלוהי האקטואליה או כהוכחה - לכאן או לכאן - לאמיתות דבריה של עוז. אז הנה, התחייבות: הביקורת הזו תנסה ככל האפשר להימנע משאלת הראוי/לא ראוי, ולא תכריע אם "דבר שמתחפש לאהבה" הוא מעשה נרקיסיסטי כפוי טובה או עדות הכרחית בדרכו של קורבן להחלמה. לא כי אלה שאלות לא מעניינות, אלא כי הן חונקות ורומסות את הדיון בספר עצמו.
ל"דבר שמתחפש לאהבה" אין עלילה במובן הקלאסי. הספר הקצר והדחוס הזה מורכב מפרקים מקוטעים כמעט בהם עוז מתארת במעט מאוד משוא פנים את מה שאירע בילדותה. אלה אירועים לא קלים לקריאה, שנמסרים בו זמנית באיזה חוסר אונים ילדי אבל בפיכחון גמור של מבוגרת. גליה שבספר היא ילדה סקרנית ונמרצת, שנענשת פעם אחר פעם באופנים מחרידים על פשעים שהיא בכלל לא מבינה שביצעה, וכמו כדי להעמיק עוד יותר את עוצמת המכות (הפיזיות והמטאפוריות, כמובן) - עוז מתארת ניתוק מוחלט בין הגיהנום שהתרחש בבית המשפחה לחזית העליזה והממזרית שהוצגה כלפי חוץ. הפער הזה, לטענתה, הוא אחד הגורמים לשתיקתה ארוכת השנים בנושא.
ההצצה האינטנסיבית הזו אל תוך קשר אלים וקר היא הצצה מזעזעת. לעתים נראה שהיא קשה מדי גם למספרת עצמה, שמדי פעם עוזבת את גופה שלה ובוחרת לתאר את ההכאות והעלבונות של אביה מנקודת מבטם של עדים נוספים למתרחש בהם אחיה, חבריה ואמה, שעומדת במרכזם של שניים מהקטעים העוצמתיים ביותר בספר - באחד מהם סוטר עמוס עוז לבת זוגו כשזו מעירה על התנהגותו, ובשני אותה בת זוג היא מי שמעניקה סטירה סמלית יותר לגליה, שמתעמתת איתה בבגרותה על זכרונותיה. ומעל לכל שורה עננה של אקראיות וחוסר נימוק. מדוע הדמויות בספר, אם אפשר בכלל לקרוא להן דמויות, פועלות כמו שהן פועלות? אין לדעת. לגליה עצמה אין את התשובות והיא מרבה לשאול - לפעמים את בני משפחתה ולפעמים את הקוראים - איך ולמה הוחלט שדווקא היא הייתה הילדה הרעה, נטולת התקנה, שנאלצה לשאת בדממה את המכות ואת הבושה.
כדי למסגר ואולי כדי להעניק קצת פשר ותכלית למסכת הייסורים שעוז מתארת, היא בוחרת לא רק למסור את האירועים אלא גם לפרש אותם תוך כדי תנועה. והכוונה איננה רק לפרשנות אישית אלא לקריאה אקדמית כמעט בקורותיה הפרטיים. זאת אומרת כיצירה שלמה ומסוגננת עם שפה פנימית ועקבית משלה, "דבר שמתחפש לאהבה" הוא ספר פגום. הוא לא לגמרי ספר אפילו, יותר כמו חיבור אישי. מסה, תזה, יומן מורחב ומבואר - אבל לא לגמרי ספר. לכל אורכו, עוז מנהלת דיאלוג עם עצמה ומעבירה את עצמה טיפול פסיכולוגי מרוכז בו היא גם המטופלת וגם המטפלת. היא חולקת אנקדוטה מחייה ומיד מבארת אותה, פעמים רבות תוך שימוש בציטוטים מספרי עיון, בדגש על "הטרדה נפשית" של מארי-פרנס היריגוין.
האם אפשר בכלל למשמע התנהגות כמו שעוז מתארת? האם יש איזו נחמה בהבנת השיטה והמגנונים מאחורי ההתעללות שמתוארת ב"דבר שמתחפש לאהבה"? לא בטוח, אבל עבור עוז זהו חבל הצלה. זה ליבו האמיתי של הספר: לא התיאורים המפורטים אלא הפרשנות האקדמית שלהם. בפעמים אחרות עוז מביאה דוגמאות מתוך הסיפור הקצר "אב משפחה" של צ'כוב - וגם אז, אחרי כל מובאה מהסיפור היא טורחת ומפרקת את השתלשלות האירועים ומונה את ההקבלות בין העלילה של צ'כוב (שבעצמה מבוססת על זכרונות מילדותו הפרטית של הסופר) לחייה שלה.
גם כשהיא מצטטת מכתיבתו של אביה, עוז מדקדקת בבחירת היצירות שלה - היא נמנעת מלהזכיר, למשל, את ספרי הפרוזה של אביה אבל קוראת קריאה צמודה ב"ממה עשוי התפוח" - ספר שמאגד ראיונות ושיחות מקצועיות ואישיות על עמוס עוז עם שירה חדד, שערכה רבים מספריו. כלומר, על פניו גליה עוז לא מתעניינת בפרוזה: היא כותבת זכרונות קונקרטיים, עובדות, ואיננה מוסרת אותן בשפה פואטית - אבל הניתוח שהיא עושה לציטוטים האלה הוא כבר ניתוח ספרותי פרופר. היא קוראת ראיונות עיתונאיים עם אביה כמו שקוראים סיפורים קצרים. היא מנתחת פתקים, תכתובות וואטסאפ, שיחות טלפון וברכות בת מצווה כמו שמנתחים את "יוליסס" או "התגנבות יחידים".
ואין בזה שום דבר פסול. למעשה, אין בזה אפילו מהחידוש האמיתי כיוון שיומנים, מכתבים אישיים ומסמכים רשמיים נלמדים ומנותחים כבר עשרות שנים בחוגי הספרות השונים בארץ, וכמובן שגם בחו"ל. יומנה של אנה פרנק כבר הופקע מזמן מחזקתה הפרטית של אנה פרנק עליו, יומניה של סילביה פלאת' פורסמו יחד עם מהדורות חדשות של סיפוריה הקצרים ומכתבי האהבה הפרטיים של קפקא אוגדו גם הם וראו אור כספר. פנחס שדה, וירג'יניה וולף, עמנואל קארר, סימון דה בובואר וימימה אבידר - כולם זכו שיומניהם וקטעי הזיכרון הפרטיים שלהם יפורסמו להנאתם של הקוראים אבל גם משום הערך הספרותי שלהם. הכתיבה הפרטית יכולה להאיר ולהסביר חלק מהיצירה הספרותית, אבל חשוב מכך (אפשר רק לקוות) - יומניהם של הסופרים מתפרסמים משום שהם מעניינים וקולחים, כי יש בהם רגעים פואטיים ותובנות מנוסחות היטב. משום שנעשתה בהם מלאכה טובה של כתיבה.
על הרקע הזה, ה"יומן" של גליה עוז לא נותן לקוראיו ליהנות מרגעי הכתיבה הטובים שבו - ויש כמה וכמה מהם, בעיקר בשליש האחרון של הספר, בו עוז משיבה מראש לכל הטענות שהיא יודעת שיוטחו בה כשהספר יתפרסם. עוז היא כותבת מקיפה, מעמיקה וחדת לשון, אבל כיוון שכל האנרגיה שלה מתועלת לקראת מטרה אחת, קל לפספס את האיכויות האלה. כש"דבר המתחזה לאהבה" לא מטביע את הקוראים בצער העולם כולו, הוא עסוק בלהסביר להם את הצער הזה. הספר כמו נכתב מראש מתוך עמדת ויכוח, וככזה, הוא עסוק קודם כל באיתור דוגמאות רלוונטיות ובהעמדת קשר ברור דיו בין הדוגמאות הללו לתזה הכללית של עוז. זה הופך אותו לכתב אישום מצוין ומשכנע - אמרנו שלא נידרש להכרעת המוצדק או לא מוצדק אבל לא עמדנו בזה - אבל גם גורע מהפוטנציאל הרב שיש בו כספר.
"דבר המתחפש לאהבה", גליה עוז. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 110 עמודים