"פעמון הזכוכית" הוא ספר אלגנטי מאוד. זהו הרומן היחיד של המשוררת האמריקאית סילביה פלאת, אשר התפרסם בבריטניה בשנת 1963, חודשיים בלבד לפני ששמה קץ לחייה בגיל 31. הנימה הסיפורית שלו חדה אך מאופקת, ההומור בו יבש ועוקצני, והאירועים המרכזיים מתוארים בצמצום או בכלל לא. גם התרגום החדש של אורטל אריכה אלגנטי, ומצטיינת היא העטיפה היפהפייה, החכמה והמעודנת של מיכל קול (איור: שרית עברני). כשאוחזים את העותק הפיזי, חוויית הקריאה נעימה וממוזגת באופן יוצא מן הכלל - ניגוד חריף לתוכן, שעוסק בהידרדרותה הנפשית של נערה צעירה ומוכשרת עד לניסיונות התאבדות ומעבר להן.
התאבדותה של פלאת שפכה על הרומן אור מסקרן והפכה את הקריאה התמימה בו לאפשרית במשך חודשיים בלבד, אבל עם השנים רק נחשפים עוד פרטים שמדגימים כמה משיקים העלילה, הדמויות והמקומות המתוארים בו לחייה של פלאת - למעשה, מדובר ברומן אוטוביוגרפי ממש, רק בשינוי שמות ופרטים מזהים מסוימים. אסתר גרינווד, הגיבורה, היא נערה בת 19 עם רזומה מרשים של מלגות ואותות הצטיינות, הזוכה בתחרות מטעם מגזין אופנה ונשלחת לניו יורק לחודש של תענוגות ושל התמחות עיתונאית. היא הולכת להשקות ולמסיבות, מכירה חברות חדשות, מקבלת אינספור מתנות ובכל זאת, למרות הידיעה שהיא אמורה ליהנות בטירוף, כל מה שהיא חושבת עליו זה איך לאכול כמה שיותר מהמזון המשובח המוגש להן בלי למשוך תשומת לב, ואיך להתחמק מכל הפעילויות ולהישאר במיטה במקום זאת.
אסתר של החצי הראשון של הספר היא דמות מעוררת אמפתיה. היא אמנם לעגנית כלפי פסטיבל היוקרה והתענוגות שמוצע לה, אבל גם נלהבת ממנו בסתר; אמנם עוקצנית בדעותיה על הסובבות אותה, אבל גם צמאה לחברה ולהבנה. קל לאהוב את אסתר גם בזכות הדעות הפמיניסטיות שלה, שהתפתחו בתקופה בה הן לא זיכו את המחזיקות אותן בהילה של יוקרה וקדמה, אלא בעיקר בסבל שנגרם למי שסירבו לכנוע בפני תכתיבי החברה הפטריארכלית, הנכפו עליהן על ידי גברים ונשים כאחד. זה החלק הבהיר והנוקב ביותר בספר, וגם המעניין ביותר מבחינה היסטורית.
תהליך ההידרדרות הנפשית של אסתר מתואר בתחילה באלגנטיות רבה. הוא מתחיל מחשקים שיש לכולנו, כמו להבריז מהמסיבה בשביל להישאר בבית ולאכול חטיפים, ומקצין בהדרגה עד שכל הצדדים מבינים שמשהו באסתר לא בסדר. כאילו, ממש לא בסדר: "אחרי שדורין הלכה תהיתי למה אני כבר לא מסוגלת לעשות כמו שצריך את מה שאני אמורה לעשות. המחשבה העציבה ועייפה אותי. אחר כך תהיתי למה אני לא מסוגלת לעשות כמו שצריך את מה שאני לא אמורה לעשות, והתעצבנתי והתעייפתי יותר". ואז המצב עוד ממשיך להידרדר: זה לא רק שאסתר לא יוצאת מהמיטה - היא לא רואה כל סיבה לצאת מהמיטה. או להתקלח. או לעשות דבר כלשהו. העלילה מתקדמת בעצלתיים, עם פלאשבקים תכופים לאירועים קודמים מחייה של אסתר. אלה לא בהכרח אירועי מפתח ששופכים אור על התנהגותה ועל מצבה הנפשי (המוות של אביה למשל, מוזכר במשפט יחיד, ללא כל פירוט), אבל הם כן מספיקים כדי להרכיב תמונה מספקת של חייה.
ואז אסתר מתחילה לחשוב ברצינות על להרוג את עצמה. מכאן, העלילה מקבלת תפנית חדה ועוברת להתרחש במוסדות פסיכיאטריים. אסתר הופכת אפאתית, אגואיסטית, פרנואידית ואובדנית. אינני יודע אם זו הייתה הכוונה של פלאת (אני מניח שלא), ואני גם מניח שזו לא החוויה שעברה על רוב הקוראים, אבל עם כל מחשבה נוספת על התאבדות לא רק שחדלתי לייחל להחלמה של אסתר, אלא התחלתי לשנוא אותה. התקדמות העלילה הפכה לסטטית למדי בהשוואה לחטיבה הקודמת, אבל קצב ההצגה של דמויות משנה חדשות וחסרות כל חשיבות רק התגבר. רגעים קסומים ועזים, כמו הסצנה בה אסתר צופה בחברתה הטובה רוקדת בסחרור עם גבר מושך ומרגישה תלושה ומנוכרת, או הסצנה הנפלאה בה היא משליכה את בגדיה היקרים מגג המלון בניו-יורק - רגעים כאלה לא חוזרים בחלקו השני של הספר.
גם העידון והאיפוק החיוניים לתיאור הדרגתי של הידרדרות נפשית אינם נדרשים עוד, ואסתר עוברת לקצה השני של קשת הרגשות והופכת לפרנואידית. בקיצור, נהיה קשה לצלוח את הספר הזה. ואם עד עכשיו נקודות החוזק שלו היו הפמיניזם וההצגה החכמה וההדרגתית של הפנמת הדיכאון והמחשבות האובדניות, פתאום הוא מתחיל להעלות מחשבות על רגשותיו של הקורא. למשל, האם לגיטימי לקוות שהבחורה האומללה הזו תצליח סוף סוף להתאבד ותפטור את עצמה וגם אותנו מהעול הזה של הקיום שלה כאדם בעולם.
כאמור, כתיבתה של פלאת נהדרת - חכמה, עוקצנית ומשעשעת, וברגעים הנדירים בהם היא מאפשרת זאת לעצמה, גם מרגשת. אבל ספק אם זה יש בכך די בשביל להמליץ לאנשים לקרוא ספר כזה. בתי ספר תיכון מסוימים בארצות הברית מלמדים אותו במסגרת שיעורי ספרות; כולנו היינו בטוחים בשלב כלשהו בתיכון שאנחנו דיכאוניים, אבל מעניין מה תהיה השפעתו על צעירים שזקוקים באמת לעזרה נפשית מקצועית. בהתחלה הרי קל לחוש אמפתיה כלפי אסתר, אבל מה יקרה בהמשך? האם הם ימשיכו להזדהות איתה עד הסוף ולכן יקוו שתצליח להרוג את עצמה, או דווקא להפך? ואולי יתנכרו אליה גם הם, וכך יגיעו להבנות כלפי עצמם? דבר אחד אפשר לומר בביטחון: "פעמון הזכוכית" הופך מספר שנון ועוקצני על נערה דיכאונית למסמך כבד ומעיק דווקא מפני שאינו נושא מוסר השכל ברור ואינו מנסה לחנך את הקורא, וזה ללא ספק עדיף על רומן דידקטי שמציין בסופו את מספר הקו החם לתמיכה נפשית מידית. מצד שני, המספר הזה הוא 1201. שיהיה לכם.
"פעמון הזכוכית", סילביה פלאת. מאנגלית: אורטל אריכה. הוצאת הכורסא, 271 עמודים.