"בָּאוּמְגַרְטְנֶר" הוא סיי באומגרטנר, בן 70, פרופסור אמריטוס לפילוסופיה, "פנומנולוג מזדקן". כעשור אחרי מותה הפתאומי של אנה, אשתו הוא מנסה להמשיך הלאה, איכשהו. וזה לא כל כך הולך. הוא מזמין עוד ועוד ספרים שאין לו שום שימוש בהן, רק כדי לפגוש לרגע את השליחה שמזכירה לו את אהובתו. הוא גם יוצא לתקופה עם ג'ודית "המיושבת והמתוחכמת" והכל כך שונה מאנה "הבוטה, הישירה והספונטנית", ובעיקר מנסה להיאבק בשיתוק שאחז בו מאז. "באומגרטנר עדיין מרגיש, עדיין אוהב, עדיין חושק, עדיין רוצה לחיות, אבל ליבת הווייתו מתה".

רוב הזמן הוא לא כאן, בהווה. זיכרונותיהם המשותפים הולמים בו שוב ושוב ודרכם הוא ממשיך לחיות איתה ואותה. בשלב מסוים הוא גם מתוודע לסטודנטית בשם ביאטריקס קון - שמעוניינת לחקור את כתביה של אנה, הסופרת והמתרגמת - ושמסייעת לו להנכיח את אהובתו. ההשתקעות בעבר לא מסתכמת במה ובמי שהיה עם אנה והוא מאפשר לעצמו לנדוד לזמנים אחרים ולזיכרונות מוקדמים יותר מאימו המגוננת והמסורה ומאביו המריר והמתוסכל שחלם על הצלחה שלא מומשה. החוט המקשר בין כל הדמויות הם חיים בצל היעלמויות פתאומיות של בני זוג, הורים, אחים, חלקן מקורן במוות, חלקן בנטישה.

גם הספרים שבאומגרטנר ממשיך לכתוב אחרי שפרש ממשרתו האקדמית מסמלים את מצבו. אחרי שסיים לכתוב על קירקגור הוא מתחיל להתעסק ב"תסמונת איבר הרפאים", התחושה שנותרת באזור האיבר הקטוע. ובפרפרזה לחייו הוא מהרהר על חיים בצל אדם נעדר, בצל קטיעה שמהווה מקור לכאב נטול מרפא. ומיום ליום, הזהות הקטועה שלו עצמו עומדת לעוד ועוד מבחנים לאור הגיל המתקדם וסימני הדמנציה הראשוניים.

אירועי הפתיחה והסיום של היצירה נוגעים בכושר תפיסת המציאות של באומגרטנר. וכמו הקיטוע שמתחיל להשתלט על באומגרטנר האיש כך גם חוסר הליניאריות של באומגרטנר היצירה. מוטיבים שונים שמופיעים לאורך הספר, מבזיקים ומפנים את המקום למוטיב הבא. רוב הזמן התחושה היא שלפנינו מעשייה לא מחויבת ולא מחייבת, רפרוף מהיר על תחנות חיים. העמודים הראשונים שמתמקדים בדעיכות קטנות של זיכרון, משם ממשיכים לעבר הרומנטי של סיי ואנה, משם למערכת יחסים חדשה עם ג'ודית, משם לעוד ועוד זיכרונות וחוזר חלילה.

ובדומה לגיבור שקצת שוכח והרבה זוכר, קצת מרגיש והרבה מהרהר, אין דרך ואין טעם לעגן איפשהו את "באומגרטנר". נדמה שאוסטר מבקש מהקוראים לא לקחת את הספר מדי ברצינות. ביצירתו, אולי האחרונה התחושה היא שאוסטר בעיקר מעוניין לקנח את המסע הספרותי האישי בלחגוג את מה שהכתיבה מאפשרת, את הזרם האסוציאטיבי, את הערבוב בין מציאות לבדיה, בין הווה לעבר ובין מה שבאמת קרה לבין מה שהיה רצוי שיקרה אם זה היה תלוי בנו.

קשה גם לפספס את ההיתוליות הקלילה שאוסטר טורח להנכיח בכל שלב בספר, גם ובעיקר ביחס לנושאים המורכבים בהם הוא מתעסק. הכתיבה בגוף שלישי בזמן הווה שמוסיפה לתחושת חוסר המחויבות; התובנות הגדולות על החיים שמתפוצצות מבנאליות ומרגישות יותר כמו פוסטרים של תובנות ("כולנו תלויים זה בזה ושאף אדם, אף לא המבודד ביותר שבנו, אינו יכול לשרוד בלי עזרת האחרים" – או – "חיי אנוש כמלחמת הכול בכול בין מכוניות דוהרות באין שליטה על כבישים מהירים של בדידות ומוות אפשרי" – או – "לחיות משמע לחוש כאב.. ולחיות בפחד מכאב משמע לא לחיות").

יש כאן גם שלל רמיזות ביוגרפיות שמטופטפות בכל הזדמנות - חיים בצל התפוררות (אוסטר עצמו חולה בסרטן ועובר בחודשים האחרונים טיפולים כימותרפיים), היעלמויות טרגיות שפוגשות את כל הדמויות (בנו של אוסטר מת ממנת יתר לאחר שהואשם בהריגת בתו), שם הנעורים של אמו של באומגרטנר הוא אוסטר, ואפילו מכונת הכתיבה שמופיעה על כריכת הספר מהדהדת למכונת הכתיבה של אוסטר שעל פי עדותו משמשת אותו לכתיבת כל ספריו.

למי שמכיר ואוהב את אוסטר, "באומגרטנר" היא מתנת סיום נוגה ובד בבד סמלית ומכבדת. על אחד מספריו האבסורדיים שבאומגרטנר כותב, הוא מסכם: "באומגרטנר המצחיקן. למרבה העצב, אלה אינם הזמנים האידיאליים לסאטירה, ונשאלת השאלה אם יימצא מישהו שיבין את הבדיחה" (עמ' 198). אולי זו גם תהייה שמכוונת אלינו הקוראים, ואולי זו דרכו של אוסטר לקראת סוף דרכו לכתוב קצת סאטירה.


"בָּאוּמְגַרְטְנֶר", פול אוסטר | תרגום: משה רון | הוצאת עם עובד | 212 עמודים | מחיר: 88 שקלים חדשים