"שלום, אני מדבר עם אמא של ירדן?"
"כן, מי זה בבקשה?", אמרה וליבה החסיר פעימה.
"אני נמצא לא רחוק מהבית שלך... הייתה תאונה".
שיחת הטלפון הזו בישרה את תחילתו של עידן חדש עבור אמא אחת, שניצבת במרכזו של הספר "סימן חיים". עולמה, כמו שהכירה אותו עד עכשיו מתמוטט תוך רגע, אך התובנה שככל הנראה הוא כבר לא יחזור ממשיכה להדהד לכל אורכו.
יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי מניחה את הספר ומתגנבת לחדר של הבנות שלי. הספר נקרא בנשימה עצורה, אבל עם גוש ענקי בגרון ותחושת מועקה שלא עוזבת. לא קל לקרוא את "סימן חיים". בעיקר אם את אמא. הסיפור אמנם לא נפתח ברגע התאונה עצמה, אבל אנחנו שומעים עליה די מהר: רונית להבי, עקרת בית, מגלה שבנה הקטן בן ה-5 נפגע בתאונת פגע וברח. הרגע הזה הזה מסמן את תחילתו של הסיפור, ותחילתה של תקופה חדשה בחייה של רונית. הזויה, לא הגיונית. חלום בלהות שהקורא עצמו רוצה להתעורר ממנו.
הספר מכניס אותנו היישר אל מסדרונות בית החולים, אחרי שהבאז הציבורי שמלווה ידיעה כזו שוכך. איך ממשיכים לחיות כשהילד שלך שוכב בתרדמת בבית החולים? השאלה הזו עולה לכל אורך הספר, וכמעט גובה את מחיר השפיות מרונית, שעוברת לגור בבית החולים ולא זזה לרגע ממיטתו של ילדה הישן. רק עצם המחשבה מה היית עושה במקומה מעלה צמרמורת והדילמה בין להקדיש את עצמה לבנה הקטן אל מול שאר בני משפחתה שזקוקים לה, סוטרת פעם אחר פעם חזק בפנים.
היו רגעים שרציתי לנער אותה – קומי כבר, תתלבשי, תלכי הביתה לבעלך, לילד הגדול שלך, אל תפרקי את המשפחה שלך. מצד שני, איך אפשר לעזוב?
כל המשפחות המאושרות דומות
במציאות טרום התאונה, לרונית להבי היו חיים מושלמים: היא גרה בוילה ענקית בפרבר תל אביבי, נשואה לעמוס החתיך עם השיער השטני והגוף השרירי ואמא ליואב וירדן– שני בנים שכל אמא יכולה רק לחלום עליהם. כמובן שהיא גם רזה, עם אף סולד ועיניים מהממות. וחוץ מזה, היא לא צריכה לעבוד לפרנסתה ויכולה להשקיע את כל כולה בארוחות מפנקות לבני משפחתה, אחרי שהיא חוזרת מהשופינג כמובן.
הניסיון הזה לתאר תמונה כל כך מושלמת צורם ואפילו קצת מביך. התחושה היא שהוא נועד להעצים את הפער בין החיים מושלמים שהיו לה ובין המציאות החדשה אליה היא נקלעת. אבל תאונת פגע וברח של ילד היא דבר מספיק גדול. לא צריך להתאמץ לייצר מודל מושלם בשביל לנפץ אותו אחר כך. גם אם היא הייתה פחות רזה, או עם אף קצת פחות סולד, תחושת השבר הייתה גדולה באותה מידה. גם לאנשים רגילים, כאלה שאפשר להזדהות איתם, קורות טרגדיות, יו נואו, והן כואבות לא פחות.
התאונה פוגעת בחיים הקודמים שלה ולמרות שהייתה רוצה, בניגוד לנהג בפוגע היא לא יכולה לברוח. הם מתגלים כמלאי סדקים, והמשבר, כמנהגו של משבר, חושף את האמת מאחוריהם. התמונה של המשפחה המושלמת מתנפצת, ומאלצת אותה, אחרי לא מעט דרמות ותהפוכות, לחשוב על מקומה בתוך המערכת הזו. מדמות האישה הנתמכת, המתרפקת, המבקשת הגנה מהגבר החזק שלה היא הופכת לעצמאית ובעלת דעה; אישה שיש לה את הכוח לחולל שינויים, קיצוניים ככל שיהיו, בחייה.
על רקע מציאות בית החולים הקשה, בכל זאת יש כמה נקודות אור. סיפורים מן העבר, שמאפשרים הצצה אל עברן של הדמויות, כמו מרחמים קצת על הקורא ומשכיחים את הכאב: סיפור ההיכרות של רונית ועמוס, הבית בו גדלה רונית, הקשר שלה עם הוריה, חברתה הטובה – מעבר לכך שהם מעמיקים את הדמויות, הם זורקים לזמן אחר. כמו זיכרון רחוק אך מוחשי, הם מצליחים לטשטש קצת את המציאות העכשווית של מסדרונות בית החולים ומעניקים קצת אוויר לנשימה.
בסוף כבר רציתי שהספר ייגמר. רציתי לדעת מה יקרה, אבל גם להתעורר מהתמונה הזו שבמרכזה שוכב ילד קטן ויפה בתרדמת, מחובר לאינספור מכשירים. להשתחרר מתחושת חוסר האונים הזו, שמצליחה לסחוט את הלב בכנותה. אחרי שסיימתי, עם סוף פתור לא פתור אך מלא קתרזיס, מצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב עליו – המדד הכי חשוב שלי לספר טוב. אך הפעם, התווספו למחשבות גם לא מעט התגנבויות ליליות לחדר הילדות, לעוד חיבוק אחד ודי.
סימן חיים הוא ספרו הראשון של שגיא תומר, בהוצאת סלע ספרים
354 עמ'
96 ש"ח