ידוע שכל מה ששרון קנטור נוגעת בו מעניין. מי שגדלו בשנות ה-90 ודאי שומרים לה חסד נעורים מערוץ הילדים ומערוץ 2, מי שבעניין אינדי מקפיץ מכיר אותה מ-The Girls המעולה, ובזירה הבינלאומית מ-Spinster Sister . הורים לפעוטות מתים על "זהירות! פופיק", ספר ילדים מצוין, הכתיבה העיתונאית שלה מאז ומתמיד הייתה אינטיליגנטית ואינטרדיסציפלינרית עוד לפני שמישהו ידע מה זה בכלל, ובקיצור, שרון קנטור היא אשת אשכולות ואין סיבה לא לצפות להרבה מספר הביכורים שלה, "זנב".

גיבורו של "זנב" הוא אלון אמיר, קופירייטר תל אביבי, רווק המתגורר ב"דירת גג נאה בבניין חדש בסגנון ישן" במרכז בעלי מלאכה. בעודו מרוצה מעצמו על עוד קמפיין מוצלח - הפעם ל"כרוגזר", הכלאה של כרובית וגזר -מגלה אמיר שצמח לו דבר מה בעצם הזנב, דבר מה שבמהרה מתגלה כזנב. קו העלילה, על פניו, מוכר לנו. "גיבור X קם בבוקר ומגלה שצמח לו/נעלם לו/הוא הפך ל-Y" זה קונספט ידוע מימים ימימה שהשתמשו בו שועי עולם כמו קפקא וגוגול, ומן העבר השני כותבים מקומיים עכשוויים, כמו אורי כץ עם "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף" וענבר אשכנזי עם "והם היו שניים", בו לגיבורה יש לא אחר מזנב.

הקלישאה לא פופולרית לשווא, הרי אין כמו טרנספורמציה כזו להעמיד גיבור במבחן. הוא יהיה מוכרח להתמודד עם שינוי השגרה שלו. חייו, בין אם הם נטועים בפראג או בפתח תקווה, יקבלו מייקאובר בדרך כזו או אחרת. הקונץ הוא להפוך את הקונספט המוכר למשהו משלך. במקרה של "זנב", קנטור מאמצת, מצד אחד, את הפז"ם של הנרטיב ומספרת את הסיפור בשפה מליצית בסגנון עדות צ'כיה שנותנת לכל העסק ניחוח אירוני, ומצד שני מחדשת כשהיא מלבישה את הז'אנר על טיפוס עכשווי.

אבל הבה נתעכב רגע על העכשווי - בינינו, הוא כבר לא כל כך עכשווי. ספר הביכורים של קנטור הוא למעשה נובלה שנכתבה ב-2001 אבל חיכתה לבד בחושך עד שהנובלות הפכו שוב לאופנתיות ולא בכדי, גם משום שיש משהו מספק בקריאה קצרה כזו, אבל גם כי הקשב שלנו כקוראים הוא לא מה שהיה פעם. אלון אמיר, אם כך, הוא דמות שהייתה רלוונטית לפני כמעט שני עשורים, כשקופירייטינג היה מקצוע נחשק ודירה במרכז בעלי מלאכה הייתה משהו שמישהו היה יכול להרשות לעצמו.

האנאכרוניזם הקל, על כל פנים, מצליח לצאת מאזור הסכנה בזכות שני עזרים. הראשון הוא הסגנון המליצי שכבר דיברנו עליו, שכן קשה להתכחש לחן שלו. כך, למשל, בתיאור הילוכו הגאה של אלון אמיר בסופרמרקט החדיש שהוא מרגיש שיאה לו: "גם הוא, בהשאלה, יש בו מינים רבים של טונה בשמן... גם הוא זית שחור וזית דפוק וזית סורי אפריקני... הוא מלאכותי והוא אורגני, הוא מכיל קפאין וגורם לנמנום, הוא תרנגולת חופשייה, הוא עוף קפוא – הוא כל אלו. הוא הסופרמרקט, והסופרמרקט הוא הוא". ניכר שכל מילה הונחה במקומה בזהירות, יוצרת רבדים ושלל פסוקיות בתוך משפטים ארוכים וכך רומזת לנו שהיא מודעת לעצמה לחלוטין, ועל אף ההידוק, הרושם המתקבל הוא קליל ומענג רוב הזמן, לפעמים מעורר התפעלות ממש.

קנטור היטיבה לחלץ את אלון אמיר מהתסבוכת אליה נקלע בעזרת שימוש מושכל בסט התכונות שמגיע עם היותו הרווק-התל-אביבי-הקופירייטר-הנחשק, ובלי לספיילר נציין שהמוצא מבריק ומצחיק, מותח ביקורת ראויה על עולם הפרסום והצרכנות שלא השתנה הרבה מאז 2001, ובא לציון זנב.   

בראיון שנערך עם קנטור בעיתון "הארץ" בסוף השבוע האחרון, היא מספרת שכשכתבה את הנובלה שלחה אותה להוצאה או שתיים שלא ידעו איך להתמודד עם הפורמט הקצר באותה התקופה. בסופו של דבר, הנובלה מצאה לעצמה בית מושלם בסדרת המקור של הוצאת לוקוס שהשכילה לארוז אותו היטב: העטיפה בורוד-פוקסיה (כמו קופסת התרופות בביתו של אלון אמיר) יפהפיה, איור מינימליסטי של קנטור מוצג על גביה. בדף הראשון של הספר העניקו לנובלה את תת הכותרת "קצהו של סיפור", שמתאימה לכישורי הקופירייטינג של הגיבור ככפפה ל, ובכן, זנב. בסופה של הנובלה מובאת אחרית דבר שבה שופכת קנטור אור על נסיבות כתיבת הסיפור, מה שלא בטוח שנחוץ אבל עדיין נעים לקריאה כי זה עוד תוצר של שרון קנטור. השלם עולה על סך חלקיו בסופו של דבר, והתוצאה היא טקסט מתוחכם וחכם. לא היינו מצפים ממנה לפחות.

"זנב", שרון קנטור, הוצאת לוקוס, 92 עמודים