"שנות העשרים" הוא סיפורה של יערה שחורי - וסיפורה של "יערה שחורי". הוא גם, אלוהים שיסלח לי, סיפורו של דור. הספר עוקב אחרי יערה הצעירה מימיה האחרונים בצבא, דרך עזיבת הקיבוץ הצפוני בו התגוררה בילדותה, המעבר לתל אביב וההתנסויות שלה בשוק העבודה ובאקדמיה. זו עלילה רזה וחלומית, מרחפת ולא מתחייבת, שנראית כמו תמלול מחשבותיה של דוגמנית עצובה בצילום אופנה מתחילת שנות ה-90. יכולתי לדמיין את יערה, גיבורת הספר, מדברת בפרצופה סְתום המבט של קייט מוס או ג'יה קרנג'י. כשלונות נכנסים לעלילה - ויוצאים ממנה כלעומת שבאו. אהבות פולשות אליה - ועוזבות. ידידים, קולגות, הורים ואחים מופיעים ב"שנות העשרים", אבל הם משניים ושטוחים. הם לא יכולים להשפיע על העלילה המרכזית וגם לא מעוניינים לעשות זאת. במשך מאתיים ומשהו עמודיו, הספר של שחורי נקרא ומתנהג כמו זיכרון חמקמק, כמו חלום שקשה להיזכר בפרטיו. הדברים שקורים בו בפועל אינם חשובים, אבל הניסיון לדבר עליהם הוא קריטי.
כי יותר מש"שנות העשרים" הוא ספר עלילתי סוחף או אפילו מעניין - הוא ספר יפה. הוא כתוב כמונולוג ארוך בגוף שני, בשפה שמוהלת גבוה ונמוך, דימויים נשגבים ושגרת יום-יום שוחקת. החוויות של שחורי אולי ספציפיות, אולי הן אפילו אותנטיות ונאמנות למקור, אבל הן כשלעצמן לא מחזיקות מים. הגיבורה האמיתית, המפתה פי מיליון מיערה שמופיעה בספר, היא הלשון.
נדגים: "שלוש פעמים בשבוע אתן יוצאות למועדון שבחיפה. המועדון מחליף שמות ומיקומים אבל תמיד נותר המקום היחיד שאת יוצאת לרקוד בו. את רוקדת מתוך ייאוש, כמו בסרט אמריקאי על עיר שהמפעלים נסגרים בה וכל מה שנותר הוא הגוף. המועדון עצמו מזכיר לך את מדורי הגיהינום. נדמה שהוא מצוי במעבה האדמה. ודווקא שם את מחבבת את היעדרו של האור. הכול אפל ואתן אומרות: דארק. דארק אייטיז. דארק אווירה. דארק קירות. דארק אנשים. דארק ז'אן. אולי תיסעי לצרפת. אפילו לפריז... החברה שלך מגיעה אלייך משולהבת. היא כורעת לידך על הרצפה המלוכלכת של המועדון, מספרת שהתנשקה עם מישהו שהיא לא יודעת איך קוראים לו". האם זהו טקסט רגיש, רב דמיון ומקורי? בהחלט. האם הוא יישמע טוב כשתקריאו אותו בקול רם? עשו לעצמכם טובה ואל תבדקו אפילו, כי מדובר במבוכה נוראית.
וזה בדיוק האלמנט הדורי מפסקת הפתיחה. הרי לקרוא לספר "שנות העשרים" פירושו גם שהספר מדבר על כל מי שהיתה, עודנה או תהיה בת עשרים בישראל. וכמו שפעם התרגשנו מהתביעה של האנה הורבאת' להיות "קול כלשהו של דור כלשהו", אבל היום ברור לנו שמדובר כמעט בסאטירה, צריך להגיד שהספר של שחורי יומרני. יומרנות היא לא דבר רע בשום צורה, כן? הלוואי על כולנו התעוזה, האמביציה והחריצות שבניסיון לתאר חוויה אישית אבל גם קיבוצית (רואים מה עשיתי פה? זה רפרנס לקיבוץ שיערה עזבה). שחורי מנסה, ופעמים רבות גם מצליחה לספר דברים פרטיים מאוד, תוך שהיא גורמת להם להישמע כאילו הם קרו גם לכם, או לפחות כאילו יש להם את הפוטנציאל. אבל במקביל להתפעלות התמידית שמלווה את הקריאה ב"שנות העשרים", קשה להשתיק איזה קול שני וספקני - קול ששואל "רגע, למה בעצם היה צריך להפוך את זה לְספר?". שהרי אין פה סיפור גדול, ובאמת שאין חידוש במושא המחקר הזה, שנות העשרים. די, יאללה, סיימנו. אף אחד לא בפּיק שלו בשנים שאחרי הצבא, ובכלל - אף אחד לא בפיק שלו אף פעם. הניסיון להזריק איזו משמעות קסומה לרצף השנים הזה (או לכל רצף שנים) הוא עקר ולא חדשני.
ואין ברירה אלא לכרוך בין יערה שחורי, האישה בשר ודם, לבין יערה שחורי המדומיינת. גם הדמות מהספר, אבל גם הדמות שאנחנו מדמיינים כשאנחנו חושבים על סופרת ישראלית שכתבה ספר כמו "שנות העשרים". באנגלית היינו כותבים 'סופרת' באות רישית, כדי להבהיר שמדובר בדימוי, במיתוס. בסלבריטאית. הרי מי כותב על עצמו מתוך מחשבה שחוויותיו האישיות מעניינות מספיק כדי להפוך למוצר צריכה אם לא סלב. זה כאילו לא יפה ולא מנומס לחשוב על סופרות וסופרים כמושאי הערצה, אבל זה לגמרי דבר שקורה. אפשר להתעלף על ג'יי. קיי. רולינג ועל מאיר שלו. מותר להתייחס באותה הדרת כבוד לשלי גרוס, לקים קרדשיאן, לג'ניפר איגן ולסטיג לרסון. אנחנו הרי אוהבים את ספריהם, למה שלא נאהב אותם? למה שלא נעמיד את הסופרים באותו המעמד ששמור באופן מסורתי לזמרים, שחקנים וכוכבי רשת?
במובן הזה, אני שמח להזדהות כפאנבוי, כמעריץ של יערה שחורי. ספר הביכורים שלה בפרוזה, "שנות החלב", הוא מהספרים היפים שקראתי בעשור האחרון, והתשובה המיידית שלי לאנשים שמבקשים ממני המלצה ספרותית לא צפויה. כל חמשת האנשים שאי פעם ביקשו ממני המלצה כזו. נהניתי גם מספר השירה "אצבע, שן, כנף" ומ"אקווריום", ספר הפרוזה השני של שחורי, ואהבתי את התרגומים שערכה לספריה של אדית וורטון. חוץ מלהקים חשבון מעריצים לפועלה של שחורי באינסטגרם, מרגיש שעשיתי הכל, או לפחות את המינימום ההכרחי לזכייה בתואר "מעריץ".
וגם לי, המעריץ, ברור ש"שנות העשרים" הוא לא לכל אחד. שהוא ספר יפה, לירי ומשוכלל בצורה יוצאת דופן, אבל שהוא גם יומנוער. שהוא פוסט ארוך להפליא בבלוג, ואפילו לא בלוג שהיה מתברג בבוקסת "הבלוגים הנקראים" של ישרא-בלוג. זה לא משהו לדף הבית, אלא יצירת קאלט כזו, שחברים מעבירים ביניהם כדי להגיד "הנה, זה נגע בי וזה יגע גם בך". זה תרגיל בחיזוק הקשר בתוך קהילה מצומצמת, שפת סתרים שמעטים מבינים, אבל לרגע לא ספר שיכול - או מעוניין - להפוך לרב-מכר. ההורים שלכם לא יבינו את "שנות העשרים" והקולגות שלכם כנראה לא יהנו לקרוא אותו. אבל אתם, פתיתי שלג יפים ומיוחדים שכמוכם, דוגמניות עגמומיות שהעבירו לילות שלמים בריקודי סולו במועדונים אפופי עשן (הם תמיד אפופים בעשן, לא?), אתן תאהבו אותו. "שנות העשרים" ידבר אליכם כמו ששום יצירה לא דיברה אליכם עד כה, פשוט משום שהוא יגיד לכם שוב ושוב ושוב כמה אתם יחידים ומיוחדים, ובעצם לא מיוחדים בכלל.
"שנות העשרים", יערה שחורי. הוצאת כתר ספרים, 208 עמודים