חותמת האיכות של הוצאת בבל ודיוקנו חמור הסבר של המחבר לא ישנו: הציפייה הראשונית היא ש"דיוקן עצמי" יהיה ספר שירותים. מדובר בכרך דק, בן קצת יותר ממאה עמודים, המורכב מרצף של משפטים קצרים, תכליתיים וברורים בגוף ראשון. במשפטים אלו משתף לווה בזיכרונותיו, מחשבותיו, הרגליו, הדברים שעשה ושלא עשה, ללא חלוקה לפסקאות וללא כל סדר או היגיון. אפשר להתחיל לקרוא אותו מהאמצע, אם רוצים; אפשר לקרוא משפט אחד מכל עמוד. כל משפט מתומצת ובהיר מעביר רעיון אחד מוגדר, ומזמין את הקוראים למדוד אותו ולראות האם הוא נכון גם לגביהם.

אבל מה שמתחיל כקריאה קלילה ומשחקית נטען עד מהרה בכובד ובתחושת דחיפות. אדואר לווה כתב את "דיוקן עצמי" בשנת 2002, בזמן שטייל בארצות הברית ועבד על סדרת תצלומים בשם "אמריקה". חמש שנים לאחר מכן הוא יגיש למוציא לאור את ספרו האחרון, "התאבדות", ועשרה ימים לאחר מכן יתאבד בעצמו. לווה המתואר ב"דיוקן עצמי" רחוק מהתאבדות - דעתו על חייו חיובית בסך הכול, ובעמוד 45 הוא אף משער שתאריך המוות המדויק שלו יהיה 31 בדצמבר 2050, 48 שנים מרגע הכתיבה. אבל השמועות טוענות שבזמן שטייל בארצות הברית, הרגיש שחייו קרובים לקצם וחשש שלא יזכה לשוב עוד לצרפת מולדתו. אולי מדובר בביצה ותרנגולת: צריך סיבה כדי לקום באמצע החיים ולהחליט להעלות על הכתב עותק מדויק ומפורט ככל הניתן של האדם שאתה; ומצד שני, אי אפשר לעבוד על פרויקט כזה בלי להרגיש שהוא עצמו מקרב את קיצך.

בעמוד 32 לווה כותב: "הרעיונות שלי משפיעים על הסגנון שלי יותר מאשר המילים שלי". הוא פרסם בחייו ארבעה ספרים, כולם אקספרימנטליים מאוד: הראשון, למשל, הוא רשימה של יותר מ-500 רעיונות ליצירות אמנות שלווה לא מימש עדיין; השני הוא אוסף של ידיעות עיתונות מדומיינות שכל הפרטים נמחקו מהן. הקונספט של "דיוקן עצמי" מזמין פואטיות רבה - הדחיסות של כל משפט נותנת הרגשה שהוא פאנץ' למשהו, כמו המשפט האחרון בשיר מוצלח או בפסקה בנויה היטב. אבל לווה, בסירובו לארגן את המשפטים לפי סדר מסוים, חותר תחת הציפייה הזו של הקורא. אין לו שאיפות פואטיות, רק שאיפות פרוזאיות, וגם זה לא בטוח. כמו שהוא מסביר בעמוד 86: "אני משתדל לכתוב בשפה שלא תרגום ולא חלוף הזמן יפגמו בה". התוצאה היא משפטים פשוטים ומבלבלים לעתים בסמיכותם, שאפשר לנסות ולמצוא קשר ביניהם, אבל לא בטוח בכלל - ואולי בטוח שלא - זו הייתה כוונת המחבר. פסקה לדוגמה: "זה שאין לי עניין לשנות את סדר הדברים לא אומר שאני שמרן, אני אוהב שדברים משתנים, בלי שאצטרך לנקוף אצבע. אני לא יודע אם יש הלימה בין הפנטזיות שלי ובין היכולות שלי. העברתי שני קיצים בטנדר אדום. אני לא חובב וירטואוזיות, היא יוצאת בלבול בין אמנות להישג. חשבתי בו בזמן: 'אני צריך ללמוד לנגן על טרומבון' ו'פגר של נמלה'".

הבלבול הזה בין המוכר לזר, בין תחושת הקרבה שווידוייו של לווה מעוררים לבין כוונתו המפורשת לבלבל את הקוראים, נוכח גם ביצירות האמנות שלו: למשל, סדרה של תצלומים שמשחזרים סצנות מסרטי פורנו, אלא שהשחקנים לבושים בחליפות, פניהם ריקות מהבעה, והאסתטיקה נקייה מאוד. בהתאם, גם עם כל המידע שלווה מספק על עצמו - והוא מספק הרבה מאוד מידע - לקוראים קשה להחליט האם אדואר לווה האדם ימצא חן בעיניהם כשלעצמו. הסדר והניקיון שמאפיינים את היצירה שלו בכל המדיומים מעלים על הדעת איש חיוור, מאופק וחמור בעל אופי אובססיבי במקצת; מצד שני, הוא מדבר הרבה על חיבתו למסעות ועל ניסיונו המיני העשיר. לווה לא נראה עסוק במה שהקוראים עשויים לחשוב עליו, או אפילו במה שהוא חושב על עצמו; הוא רק רוצה ללכוד תמונה עשירה ככל האפשר של אישיותו, בדרך שנראתה לו כיעילה ביותר למטרה הזו. אם יעורר בקוראים חיבה, סקרנות או רתיעה, זו מבחינתו רק תופעת לוואי לחוויית הקריאה. 

ובסופו של דבר, זו המילה הרלוונטית ביותר לספר הזה: חוויה. למרות דקיקותו, בלתי אפשרי - או מרגיש שגוי - לקרוא אותו בשלוק אחד. למרות היובש שלו, הוא מצחיק, מרגש, מתמיה, מלחיץ, לפעמים מעורר אדישות, לפעמים עושה חשק לחיות. יש בו כמה משפטים מבריקים ומעוררי מחשבה, כמו "למרבה המזל, אני לא יודע מה אני מצפה מהחיים" (עמ' 98) או "הייתי חי שוב את אותם חיים פעם שנייה, אבל לא שלישית" (עמ' 103); אבל רוב הזמן הוא מדבר על דברים יומיומיים לגמרי. בעזרת עיסוק אובססיבי ובלתי פוסק בעצמו, לווה מזמין את הקוראים למדוד את אישיותו עליהם ולגלות את עצמם - ולא רבים הם הספרים שעוזרים לך לגלות את עצמך. ובכל זאת, למרות כל היובש, לפעמים הוא כן מתפתה לנגיעות פואטיות, ואז ניתנת דקירה מדויקת ומושלמת של תענוג. כמו במשפטים המסיימים את הספר: "אני חושב שיש חיים אחרי החיים, אבל אין מוות אחרי המוות. אני לא שואל אם אוהבים אותי. אוכל להגיד רק פעם אחת בלי לשקר: 'אני מת'. היום היפה ביותר בחיי אולי כבר עבר".

דיוקן עצמי / אדואר לווה, מצרפתית: לנה נטע אטינגר, הוצאת בבל, 111 עמודים.