שתי ילדות מתבגרות זו לצד זו ואי אפשר להפריד ביניהן, עד שאין ברירה והחיים מפרידים ביניהן. אחת מהן חכמה מהשנייה, אחת מהן מוכשרת מהשנייה, אחת מהן עשירה מהשנייה. הן חושבות שיש להן עתיד מקצועי משותף - ומגלות שלאו דווקא. הן חושבות שהן שונאות את אותם הבנים ואוהבות את אותם הגברים - ומגלות שהעניינים האלה נזילים מדי וקשה להתחייב עליהם. הן חושבות שהן יחיו יחד לנצח - שלחיים, כמאמר הקלישאה, יש תוכניות אחרות. אפילו יש להן שמות דומים - לילה ולנו. סתם, לא, קוראים להן דורס וגראסה, אבל בתעודות הזהות לשתיהן מריה, כמו לכל הילדות בנות גילן.
קראו לחיים אתגר, יש לנו כאן מקרה מובהק של התחזות. "האוויר שאת נושמת", שכתבה הסופרת הארצות הבריתית-ברזילאית, פרנסס דה פונטס פיבלס, רוצה מאוד שתחשבו שהוא הספר החמישי והאבוד בסדרת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. כריכתו מורכבת מתצלום אמנותי כזה, של שתי ילדות שמכסות זו לזו את העיניים, כמו בשביל לרמוז שהקסם שרקמה פרנטה בעלילותיה יירקם גם כאן. אחת הביקורות המצוטטות בכריכה האחורית, אגב, מוותרת לחלוטין על העידון ומשווה בין שתי היצירות. וזה מעט רמאי ונצלני לדרוש מ"האוויר שאת נושמת" שיימלא את החלל שהותיר "החברה הגאונה". זו לא סתם מודעת רשת בסגנון "מי שאהב את, יאהב גם את", אלא רומן עשיר, מעניין וסוחף מאוד בפני עצמו. אם כבר, ההשוואה לספריה של פרנטה פוגעת בו, משום שהיא מייצרת איזו ציפיה לקריאה מעמיקה, מלאת אבחנות פסיכולוגיות ותובנות על התבגרות, חברויות ומשפחה. ו"האוויר שאת נושמת" הוא ספר מהנה וסופר קריא, אבל הוא לא יצירת מופת, לא אבן דרך בתרבות. הוא לא רומן שיילמד בחוגים לספרות.
זהו, אחרי שסיימנו להגיד מה הוא לא, בואו נדבר על מה הוא כן. "האוויר שאת נושמת" הוא סיפור חייהן של דורס, משרתת יתומה שמתבגרת ועובדת באחוזה מפוארת (שבתורה, תלך ותאבד מפארה) ליד מטע קני סוכר, וגראסה, בתם של בעלי האחוזה. אלה שנות השלושים בברזיל, וכדרכם של סיפורים על חברות לא צפויה, דוראס וגראסה יהפכו לידידות בנפש, ואף יימלטו יחד מהמסגרת המשפחתית הלוחצת בביתה של גראסה, ויפצחו בחיים חדשים בריו דה ז'ניירו. הן יהיו זמרות רחוב, תופרות, מנקות ופושעות זעירות עד שיקבלו את ההזדמנות הראשונה להגשים את החלום המשותף שלהן: לעמוד יחד על במה, לשיר ולהתפרסם.
גראסה היפה מתגלה במהרה כסטארית האמיתית וכמבצעת הטובה בין השתיים, בעוד דוראס נמשכת יותר לאחורי הקלעים, והופכת לכותבת ומלחינה. אם אתם חושבים ששיתוף הפעולה הזה יימשך לנצח - נו, הוא לא יימשך גם אחרי עמוד 150, וחברוּת הפלטינה הקשיחה והנוצצת של הגיבורות תתחיל להיתקל במכשולים ברגע שהשתיים תגענה לגיל ההתבגרות. כיוון שהסיפור נמסר מנקודת מבטה של דוראס הבוגרת, הקוראים יגלו במהרה את סופה של העלילה, אבל הדרך אל הסוף הזה היא החשובה פה. "האוויר שאת נושמת" איננו תעלומה אלא סיפור מסע, וככזה - הוא אחלה.
סליחה על השימוש במילה הלא מספיק יוקרתית ולא מספיק אקדמית, אבל 'אחלה' היא המילה הטובה ביותר שיכולתי לחשוב עליה ביחס ל"האוויר שאת נושמת". זהו ספר מעניין מאוד וקריא להפליא, שכל פסקה בו מתפקעת מרוב פרטים ותיאורים, והוא חושף את הקוראים למציאויות רחוקות ותרבויות מסקרנות, שבראשן סצנת הסמבה של ברזיל במחצית הראשונה של המאה העשרים. הסמבה היא, ושוב, אלוהים שיסלח לי על הקלישאות, הגיבורה השלישית של הסיפור, ומבחינת דוראס היא-היא העניין המרכזי. הסמבה, על כלי הנגינה הייחודיים שלה והאופנים המסורתיים בהם היא נכתבת, מולחנת, מוקלטת ומבוצעת על הבמה, נוכחת כמעט לכל אורכו של הסיפור. כל פרק בספר נפתח בשיר (בתרגומה של מעיין איתן), שכותרתו ותוכנו עוזרים למסגר את הפרק ומפנים את תשומת לבו של הקורא לנקודות החשובות ביותר בעלילה, ובעיקר לשברון הלב הבלתי נמנע שבסוף "האוויר שאת נושמת".
בכלל, הקריאה בספרה של דה פונטס פיבלס מעוררת חשק לא מבוטל לעשות את הדבר הכי לבן ושבע שיש: להיכנס לספוטיפיי, להקליד 'סמבה', ולתת לאפליקציה להוביל אותך במורד פלייליסט מלא נשים וגברים ששרים על, אני יכול רק להניח, אהבות נכזבות וקפיריניה. גם כשהעלילה עצמה מתרחקת מהתכנים המוזיקליים (למשל, בפרקים שמתרחשים בהוליווד, במחצית השנייה של הספר), דוראס לא יכולה להשתחרר מכוחה של הסמבה, ומהמחויבות שלקחה על עצמה אי אז כילדה, כשהחליטה שתהיה אמנית ויוצרת. זו נימה רומנטית מאוד ונאיבית מאוד, אבל היי, זה ספר נאיבי מאוד. הוא דן במוזיקה, באמנות, באהבה ובחברות במונחים טינאייג'ריים גם כשהדמויות בו חוצות את גילי עשרים ואפילו שמונים. תמיד יש בו קצת פאתוס והגזמה, ואיזו נחרצות לא לגמרי אמינה. אבל עזבו, באמת, במהותו הוא ספר שמתחנן להיקרא, וספר שלא מתחשק להניח מהידיים. אם לחזור להשוואה מתחילת הביקורת, אין מנוס מלפסוק שהוא איכותי פחות מהרומנים הנפוליטניים, אבל זה לא עלבון ולא אזהרה. אדרבא, "האוויר שאת נושמת" הוא קריאת חופשה מושלמת, קריאת נסיעות נהדרת, וקריאה יעילה וכיפית באופן כללי.
"האוויר שאת נושמת", פרנסס דה פונטס פיבלס. מאנגלית: מרב זקס־פורטל. הוצאת מטר, 365 עמודים