קשה שלא לקרוא את הספר החדש של ערן צור בקולו של ערן צור. ברור שהדמות שבמרכז הספר, בחור צעיר בשם רז לוי, היא ערן צור. בכל זאת, מוזיקאי מתחיל שמגיע מחיפה לתל אביב בסוף שנות השמונים, מקים להקה ומגיע לפורקן אחרי שלובש תחתוני נשים שאותם הוא גונב מחבלי כביסה? זה בדיוק הווייב הפרברטי שאנחנו מצפים לו מערן צור. צור מופיע גם על הכריכה, בצילום שחור לבן, כך שבלתי אפשרי לא להצמיד את פרצופו לזה של רז, שעובר הרפתקאות תל אביביות שמרגישות קצת כמו הפרק שלא ראינו ב"פלורנטין" שכלל זקפה בחוטיני תחרה.
לוי מתחיל את חייו בתל אביב, מתאהב בשכנה לסבית, מקים להקה בשם באמבו (טאטו?) שמופיעה במועדון "האיגואנה" ("הפינגווין?), ולחברתו ללהקה קוראים דניאלה (אלונה דניאל?), והוא כותב שיר שערורייתי ומיני למרות שאינו תומך אונס ("בחצרות בחושך"?), שנכנס לאלבום הראשון של הלהקה שעל העטיפה שלו איור של חיה אדומה (טוב, זאת העטיפה של "חתוך תוכן", אלבומה הראשון של טאטו) ואחד מחבריו ללהקה, בחור בשם רמי, שנעל דייט בביתו כי "היא לא רצתה לתת לי" (יובל מסנר, שהורשע באונס?).
רכילאים וחובבי ערן צור (שילוב שכיח) ייהנו לחבר את כל החלקים ולהצמיד פרצופים, שירים ואירועים למתואר בספר, עושה רושם שגם צור נהנה מזה. התחושה היא שאנחנו קוראים סוג של ביוגרפיה בהסוואה, אולי בגלל שהוא לא רצה לחשוף דמויות אחרות? אבל הן לא באמת נחשפות, צור עוסק בעיקר בעצמו, הספר נרקיסיסטי (כמקובל), כולם מלבדו על תקן תפאורה. אולי כי בביוגרפיה אמיתית קצת פחות נעים לשלב כל כך הרבה תיאורי גמירה וחיבוטים מיניים? אולי, אבל אולי יש פה משהו יותר מתוחכם, נגיע לזה.
הסגנון הספרותי מרגיש מעט מלאכותי, והחלק הכי הפחות טוב בו הוא הדיאלוגים, שמורכבים מכל מיני משפטים ארוכים ומפותלים וקשים לצליחה שאף אחד בחיים לא היה אומר, לא בניינטיז ולא בכלל, כמו - "שמעתי עליך ממוטי רובינשטיין. הוא אמר עליך שאתה נגן מעולה ובחור רציני. אמר גם שיש לך ניסיון מקצועי בלהקות חתונות מאזור חדרה והשרון. שמי ג'קי קורדובה ואני מנהל להקת אירועים מצליחה. מאז שהבחור הקודם עזב בגלל נסיעה אני מחפש בנרות נגן בס, תרצה לנסות?".
אנחנו מלווים את רז בהפיכתו לאמן מצליח, ובשני החלקים האחרונים פוגשים אותו כבר כגבר בוגר, צור של היום. אמן מוערך אבל כזה שתהילתו מאחוריו, איש משפחה, הוא ואשתו ביחסים מעורערים. סופו של הספר הוא כבר איחוד מוחלט בין רז לוי לערן צור וההתענגות על הרכילות האינטימית הופכת להתכווצות מול החשיפה וההצצה למאחורי הקלעים של אירוע טראגי - התאבדותה של אשתו של ערן צור לפני כחצי שנה, ובספר, התאבדותה של אשתו של רז לוי. וזה לגיטימי, הוא נתן לנו להיות איתו בכיף ובקינק, אנחנו מחויבים להישאר שם גם ברע ובעצוב ובמעורר אי הנוחות. ואולי זה מה שמאפשר המשחק הזה בין הביוגרפיה לבדיה, ההרחקה העצמית מהטקסט ומהסיפור - כנות גדולה ומעוררת אי נוחות לגבי התאבדותה של אשתך.
"החיה בבטן" סוחף ומהנה, אבל סביר להניח שאם היינו מבודדים אותו מדמותו של ערן צור הוא לא היה מחזיק. צור הוא הדבק שהופך את הספר הזה ליצירה, כמו משפט חסר שהמוח שלנו משלים לבד את המילים מתוך היכרות. מי שבא אליו עם ידע מוקדם ייהנה, ישמיע ברקע את האלבום של טאטו וירגיש כאילו הוא קורא את החוברת הכי מושקעת שאי פעם צורפה לדיסק. אבל מי שלא, ככל הנראה, יישאר טיפה מתוסכל.
החיה בבטן, ערן צור, הוצאת כנרת, 222 עמודים