"משחקי הרעב" מסמלים, במובן מסוים, עידן ספרותי שהיה ואיננו עוד. טרילוגיית הספרים שכתבה סוזן קולינס מתארים את מציאות החיים במדינת הלאום הנוקשה פאנם, שהוקמה על חורבותיה של ארצות הברית אחרי שזו הושמדה במהלך מלחמת אזרחים, ואת "משחקי הרעב" - משחק קטל שנתי שנערך בפאנם במטרה להאדיר את שלטונה ולהשפיל את תושביה. משחקי הרעב שקולינס תיארה בטרילוגיית הספרים המקורית הם כבר מכונה משומנת ומסורת בת 75 שנים, שתובעת את הבאתם של 24 נערים ונערות אל בירת פאנם כדי להילחם זה בזה עד המוות. המנצח זוכה בתהילה רבה ובפרס כספי מכובד ויריביו… וול, הם מקבלים קבורה הולמת, וגם זה לא תמיד.
ספרי "משחקי הרעב" הפכו בצאתם ללהיטים. יחד עם ספרי "דמדומים", טרילוגיית "מפוצלים" וספרי "המועמדת" (רשימה חלקית ביותר של כותרי נוער מצליחים מאותן שנים, עמכם הסליחה) הם הקימו דור חדש של קוראים שהתחנך על ברכי ספרי "הארי פוטר" - ורצה עוד. הספרים האלה סימנו להוצאות הספרים הגדולות כי בני נוער הם קהל נאמן ורווחי ששווה להשקיע בו, והולידו גם שורה של סרטים מצליחים - בהם כמובן גם ארבעת העיבודים הקולנועיים ל"משחקי הרעב" בכיכובה של ג'ניפר לורנס - שביקשו גם הם לנצל את הרעב החדש לתוכן סוחף שטינאייג'רים במרכזו. ואז זה קצת נגמר. סרטי "מפוצלים" דעכו לתוך עצמם עד שבוטלו כליל לפני שקיבלו סיום הולם; "דמדומים" הפך למושא לעג הודות לסרטים המלודרמטיים שהופקו בהשראת הספרים ובאופן כללי, כל פורמט הדיסטופיה והמיועד האחד שגורל האנושות כולה מוטל על כתפיו נשחק ויצא מהאופנה.
על הרקע המורכב הזה, קולינס חוזרת אל פאנם וחוזרת גם אחורה בזמן. במקום צלפית העל קטניס אוורדין, שעמדה במרכזם של שלושת הספרים הראשונים, "בלדה לנחשים וציפורי שיר" מסופר מנקודת מבטו של קוריאולנוס סנואו, נער בן 17 שיגדל יום אחד ויהפוך לאויבה המושבע של קטניס, הנשיא סנואו. וכדי להשלים את תמונת המראה, קוריאולנוס חי במחוז הקפיטול המפואר יחסית בעוד קטניס הגיעה ממחוז 12 הנחשל, ובעוד קטניס הייתה "מועמדת" - כלומר נערה שנדרשת להגן על חייה במשחקי הרעב - קוריאולנוס הוא מדריך, ומטרתו לאמן ולהכין מועמדים לקראת משחקי הרעב העשיריים ובמהלכם. המועמדת שלו היא לוסי גריי, זמרת צעירה שמגיעה ממחוז 12 כשהיא חמושה בלשון חדה, שמלה צבעונית וחיבה לנחשים. את כל אלה היא צריכה לנצל כדי לשרוד בזירת משחקי הרעב בעוד המדריך שלה הולך ומאבד אמון בה, בעצמו, ובשיטת הממשל של פאנם. מנגד להם ניצבים כל הנערים האחרים שנשלחו למשחקים, מדריכיהם חסרי הרחמים (שהם גם חבריו לכיתה של קוריאולנוס), מורים מרושעים וגם כמה נפשות טובות שמנסות למוטט את מוסד משחקי הרעב מבפנים.
קוראי הספרים הקודמים יודעים כבר למה לצפות מספריה של קולינס - המצאות טכנולוגיות, טוויסטים עלילתיים שהופכים את חיי הדמויות על פיהם ומגיעים כמו משום מקום באמצע הספר, והרבה מאוד זעם טינאייג'רי. כל אלה נוכחים גם ב"בלדה לנחשים וציפורי שיר", אבל מה שעבד ב-2011 מתקשה להמריא ב-2020. קולינס עשתה בשכל כשבחרה לחזור לעבר המדומיין של פאנם בספר החדש, והיא מנצלת היטב את ההזדמנות להרחיב את העולם הבדיוני שהופיע לראשונה ב"משחקי הרעב", אבל מתקשה לשחזר את ההלם וההפתעה שאפיינו את הספרים המקוריים. אנחנו כבר יודעים לאן פאנם הולכת, יודעים לאיזו צורה מעוותת וראוותנית יתפתחו משחקי הרעב ויודעים מה יעלה בגורלו של קוריאולנוס. זה אומר שהספר קם ונופל על החיבור הרגשי לגיבורו, ועל היכולת של קולינס לטוות עלילה מרתקת ולאו דווקא מפתיעה - שני דברים שלא לגמרי קורים בספר החדש.
קוריאולנוס סנואו הוא גיבור פושר למדי. קולינס מתארת אותו כבלונדיני מבריק, מגונדר, מבריק ויפה תואר שהמגרעה האחת שלו היא ככל הנראה העובדה שמשפחתו איבדה את הונה. לאורך כל הספר הוא מנצל את כשרונן וחינן של דמויות המשנה (בהן בת דודתו, חבריו לספסל הלימודים, מוריו וגם לוסי גריי, שהיתה יכולה להיות דמות ראשית פי כמה) בשביל להשיג את מטרותיו, ואז מעביר פסקאות שלמות בהגיגים אתיים על טיבה של מלחמה. זה הופך אותו למעין הולדן קולפילד - דמות שמתחשק לטלטל בזעם עד שיתאפס על החיים שלו ויפסיק להתבכיין - והופך את המסע איתו ליותר מתיש ממעניין. עלילת הספר מורכבת וקולחת, אבל מתמסמסת ומתפזרת לקראת השליש האחרון של הספר, מה שהופך את הקריאה בו לחוויה של גירוי תמידי בלי שום פורקן.
"משחקי הרעב 4 - בלדה לנחשים וציפורי שיר" איננו רק ספר המשך, אלא ניסיון קאמבק של קולינס בפרט ושל ספרות ה-YA (ראשי תיבות של Young Adult, מבוגרים צעירים, הכינוי שניתן למדיה שמיועדת לבני נוער) בכלל. לא משום שספרי נוער הפסיקו להימכר, אלא משום שהם כבר לא אירועים תרבותיים בסדר גודל בינלאומי שמניבים מיליוני דולרים למי שמפרסם אותם. כמו כן, התרבות הפופולרית בנויה על שפלים וגאויות של טעמים, ואחרי עשור ללא חומרים חדשים יש איזה רעב קטן וחדש ל"משחקי הרעב" שמנקר בבטן המטאפורית. ולא רק להם, אגב, שכן בחודש הבא צפוי לצאת ספר חדש בסדרת "דמדומים", שיחזור אל עלילת הספר הראשון בסדרה ויספר אותה מחדש, הפעם מנקודת מבטו של הערפד אדוארד קאלן.
לכן צריך לחלק את הביקורת על הספר לכמה אפיקים. עבור קוראים שלא נחשפו קודם ל"משחקי הרעב" מדובר בתגלית מהממת. "בלדה לנחשים וציפורי שיר" הוא נקודת כניסה טובה אל היקום הספרותי הזה, והקריאה בו לא תפגע יותר מדי בקריאת הספרים שיצאו לפניו. אבל כקאמבק, כתוספת חדשה ומסעירה לקאנון של "משחקי הרעב", מדובר בהצלחה חלקית מאוד. "משחקי הרעב 4" הוא ספר חביב וקל לקריאה, אבל גם משעמם, מפוזר מדי ובעל גיבור שאין באמת סיבה להריע לו. וכיוון שיש המון ספרי YA, והמון ספרי YA טובים, "משחקי הרעב" החדש נראה יותר כמו ניסיון להרוויח כסף ולחזור לתהילת העבר של 2011, ופחות כמו ניסיון לכתוב ספר טוב.
“משחקי הרעב 4 - בלדה לנחשים וציפורי שיר", סוזן קולינס. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה-דביר, 472 עמודים