אם אתם חושבים שיש לכם מזל רע, אתם חייבים לקרוא את הספר הזה. מגי או'פארל הספיקה לכתוב שבעה רומנים ולקנות לעצמה שם של סופרת מוערכת בבריטניה לפני שהתיישבה לכתוב ממואר, שמו "אני כאן, אני כאן, אני כאן", שהוא יצירתה הראשונה המתורגמת לעברית. הממואר מאורגן בצורה מבריקה סביב 17 כמעט-מפגשים עם המוות: כל פרק מציין את שנת התרחשותו ואת האיבר שנמצא בסכנה באותה אנקדוטה. דרך קפיצות לא כרונולוגיות בין האירועים המצמיתים האלו נחשפים חייה של או'פארל. ואת שני פרטי המידע החשובים ביותר להבנת היצירה היא שומרת לסוף.
המוצלח ביותר הוא הפרק הראשון: או'פארל בת ה-18 יוצאת לטיול סביב האגם הסמוך להוסטל בו היא עובדת, אי שם באמצע שום מקום, כשהיא פוגשת גבר מסתורי המברך אותה לשלום. בהמשך הדרך ובניגוד להיגיון היא פוגשת אותו שוב, והוא נוהג עימה בפתיחות יתר: מניח את ידו סביב כתפיה, כורך משקפת סביב צווארה. אד של אלימות עולה ממנו, היא מבינה זאת מיד. בסופו של דבר היא מצליחה לדבר את דרכה החוצה מהסיטואציה ולחזור להוסטל בשלום. בהמשך נודע לה שהאיש רצח מטיילת צעירה אחרת באותו האזור, כשחנק אותה באמצעות רצועה של משקפת.
גברים אלימים מככבים גם בכמה מהפרקים האחרים, אבל למרות שאיומים שמגיעים מהזולת מקורם לרוב בגברים, הממואר לא נושא טון פוליטי או מאשים: אחרי הכול, מתוארים בו גם ניתוח קיסרי שמסתבך, מקרה חמור של דיזנטריה, מטוס שצולל מהשמיים, כמעט תאונת דרכים, יותר מכמעט-טביעה אחת, ואפילו סצנה מטורללת הכוללת קרקסן שמטיל סכינים על הגיבורה. אין ספק שהגורל התאכזר לגברת או'פארל, אבל עם רזומה נרחב כל כך של נתינת כיפים למוות, קשה שלא לתהות למה כל זה קרה דווקא לה - ואם להיות קצת פחות קורקטיים, האם היא נושאת בחלק מהאשמה.
כתיבת ממואר היא אקט נרקיסיסטי במובהק, והנרקיסיזם הייחודי לספר הזה נעוץ באומץ, בנחישות, ברצון לטרוף את החיים, שגובל במידה רבה בטמטום. לקפוץ למים בלילה בגלל לחץ חברתי כשאת בת 16 וכמעט לטבוע זה דבר אחד, אבל לזכור את החוויה הזו ועדיין להצליח כמעט לטבוע עם הבן שלך על גבך במהלך חופשה באפריקה זה דבר אחר. (אוי, אני כבר לא מצליחה לעמוד - טוב, יהיה בסדר, אני אמשיך להיכנס לעומק!). להיות כלואה במטוס שצולל אל עבר הקרקע זה אכן מטלטל, אבל לגלות שחבר שלך בגד בך, לעשות בדיקת HIV ולהציג את זה כחוויית כמעט-מוות זה מגוחך. הבעיה היא שהשיפוט של הקורא ביצירה כזו מתעורר לא רק כנגד הבחירות של הסופרת כסופרת, אלא גם של הסופרת כבת אדם - וזאת הרי לא הנקודה. סיפורים מסוימים אכן יכולים היו להימנע לו או'פארל רק הייתה חושבת על מעשיה קצת יותר טוב מבעוד מועד, אבל אין טעם לשפוט אותה על כך; באותה נשימה, להציג את כל האנקדוטות כאילו החיים פשוט התאכזרו אליה בתמימותה זה קצת מוגזם.
הרקע הפסיכולוגי לחיים האלה של הסופרת, הרוויים בהרפתקנות ובסכנה, נרמז לאורך היצירה, אבל מגולל כהלכה רק בסוף: כשהייתה בת 8 התגלתה אצל או'פארל דלקת מוח חריפה, שהותירה אותה משותקת במשך כשנה. במקום להסיק מכך שהחיים מסוכנים ולקודד את החרדה מהם אל תוך ה-DNA שלה, או'פארל נזרקה לקיצון השני: למצות אותם עד תום, לעשות שלל החלטות פזיזות - וזאת למרות שהנזק הנוירולוגי שהיא נותרה איתו משפיע עליה במגוון תחומים, ביניהם חוסר יכולת להתמצא במרחב או פגיעה קשה בקואורדינציה.
קשה שלא לחוש חמלה כלפי הסיפור שלה, אבל החמלה הזו נמתחת לממדים מכאיבים ממש בפרק האחרון, בו מתברר שבתה האמצעית של המחברת נולדה עם מגוון של אלרגיות קשות כל כך שהיא כמעט מתה בין 12 ל-15 פעמים בשנה בממוצע. קשים התיאורים של התינוקת הרכה המתגרדת בכל הגוף עד זוב דם, ותיאור האלרגנים מצמרר ממש - בגדול, מספיק שמישהו יאמר לידה את המילה "בוטנים" וצריך יהיה להתקשר לאמבולנס. הסבל האדיר וחוסר הצדק שבכל זה מכאיבים לקורא בגוף. כך נחשפת למעשה הסיבה לכתיבת הממואר: כדי לתת לבתה את ההרגשה שהיא לא לבד, שהקרבה הקיצונית שלה למוות לכל אורך חייה היא לא חריגה.
אלא שהיא כן חריגה, ואפילו מספר הפעמים שאו'פארל עצמה התחככה במוות הוא חריג. לאורך הקריאה, הביסוס המבני של הממואר סביב המפגשים האלה מוכיח את עצמו כבחירה מבריקה. הקפיצות הלא-לינאריות נותנות תחושה של היכרות עם נפשה דרך אנקדוטות, כמו כשמכירים מישהו בחיים האמיתיים, וסכנת מוות היא אמצעי יעיל מאוד ליצירת מתח שימגנט את הקורא. הכתיבה האלגנטית של או'פארל חותרת לאסתטיקה של יובש, למרות שבפועל היא נוטה לא פעם לרגשנות - אבל בהתחשב במתואר, הרגשנות הזו הורווחה ביושר, ויורדת לקורא בגרון בקלות.
הבעיה היא הרושם הלא ברור שנותר בתום הקריאה. כל פרק שחולף סוגר על הקורא בעננה מסחררת של סכנה, עד שנוצרת ציפייה למפגש עם המוות בכל סיטואציה, כל הזמן. מצד שני, לאור העובדה שבספר מתואר לא רק ביש מזל אלא גם שיקול דעת לוקה בחסר, זה מרגיש לא הוגן לצאת עם המסר של "החיים מסוכנים". כמובן שצריך להודות על כל הפעמים בהם קרו לנו ניסים, אבל גם זה לא מרגיש נכון - כי לא נראה שהניסים שקרו לאו'פארל שינו את ההסתכלות שלה על העולם יותר מדי, למשל בהענקת תשומת לב להנאות הקטנות של החיים או לכל הפחות בנקיטת אמצעי זהירות יעילים יותר כלפי הבטיחות שלה ושל ילדיה.
הניסיון הכושל לדלות אמירה אמיתית מהממואר הזה מחזיר אותנו אל מימדיו בפועל, ואל הרושם שעם כל הצער והסכנה המתוארים בו, יש בו מן ההתרברבות - זהו סיפור על ההתמודדות שלי עם טראומת ילדות, שבמקום לסגור אותי הפכה אותי לאישה נועזת וחסרת פחד, שטעמה את טעם ההרפתקאות מסביב לעולם ושהאדרנלין המתפרץ הוא אורח קבוע בדמה. אבל במקום להתקנא באו'פארל, הקורא הופך את העמוד האחרון בעיקר בהכרת תודה על כך שחייו אינם כה מעניינים, והקריאה מאבדת בדיעבד מהספרותיות שלה ונראית יותר כמו הצצה צהובה לביש המזל של אנשים שהם לא אנחנו.
"אני כאן, אני כאן, אני כאן - שבעה-עשר מפגשים עם המוות" / מגי או'פארל, מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מודן / 242 עמודים / 92 ש"ח