וראמו

"וראמו" הוא ספר מבלבל, אבל כבר שנים שאנחנו אוכלים סימני שאלה מאוריאל קון, המו״ל והאגדה, ועם כל ספר חדש שהוא מוציא המבוכה מתמעטת וזכותנו לדעה עצמאית מתחזקת. ולא קל להחזיק בדעה עצמאית - לא כשמדובר באדם כמוהו. קון (43), יליד ארגנטינה, פרץ לתודעת הסצנה הספרותית בישראל לפני שנים בודדות, וכבר קשה לדמיין אותה בלעדיו. אחרי שבנה עם הילית חמו-מאיר את סדרת "ליברו" לספרות לטינו-אמריקאית בהוצאת כתר ואת סדרת "אלדורדו" בהוצאת כרמל, החליט להעלות הילוך והביא לשפת הקודש לא מעט ממתקים ספרותיים במסגרת תפקידו כעורך הראשי של ההוצאה העצמאית סמטאות. אחרי סמטאות, הקים עם שירה חפר את זיקית, וכשהתפצלו - בנה לו בית חדש בשם תשע נשמות, שהפעם נראה שמצליח לשרוד יפה - "וראמו" הוא הספר ה-39 במספר שרואה אור בהוצאה. לאורך השנים האלה קון הוציא לאור הרבה מאוד ספרים, כולם קצרים למדי ומעוצבים להפליא, שהוא מחשיב כיצירות מופת שבושה שלא תורגמו עדיין לעברית, בדגש על ספרות לטינית עכשווית. 

קון הוא איש רב פעלים: הוא מלמד ארכיטקטורה בבצלאל, מפרסם מסות בנושאים מגוונים, אוצר תערוכות ומוציא ספרים לאור בקצב של שד, אבל בתעשייה הוא התפרסם בעיקר בזכות הפה הגדול שלו. כל ספר שהוא מוציא מכונה על ידו "יצירת מופת אדירה" ומצב הספרות בישראל נראה לו מביך ומביש. קון גם לא בוחל במתקפות אישיות על בכירים בתעשייה, ולא חושש לקטול קבל עם ועדה סופרים כמו דויד גרוסמן. לכתוב ביקורות על ספרים שלו זה עסק מסוכן גם כן - כי לא רק שהוא הולך לקרוא אותן, אלא שהן גם יזכו לביקורת משל עצמו בפייסבוק שלו, וקון לא יפחד לצלוב את המבקר האומלל אם לא מצא בספר את הברק שסנוור כל כך אותו עצמו.

ולמען האמת, ברוב המקרים הברק הזה פשוט לא נמצא שם. אני קורא את הספרים שקון מוציא כבר שנים, מפותה שוב ושוב על ידי הכריכות היפהפיות, האורך הקצר והשבחים המופלגים של קון, איש שופע כריזמה, התלהבות ותשוקה אמיתית, שכשהוא ממליץ לכם על ספר - אי אפשר שלא תרצו לתת לו צ'אנס. ואכן גיליתי בזכותו כמה פנינים נפלאות - כמו רב המכר המקסים "פרנסוס על גלגלים" ורומן הנואר "כנפיים שחורות למלאך שלי" (שניהם בהוצאת זיקית), את המותחן "זעם" (שיצא בסמטאות), וגם את "כך הפכתי לנזירה" (שיצא בכתר), ספרו הראשון של ססר איירה שתורגם לעברית, אי אז בשנת 2009. אבל אלו דוגמאות בודדות, פזורות בתוך עשרות ספרים ממוצעים ומטה, אבל קצרים כל כך ונעימים כל כך לעין שגם אחרי עשרים אכזבות כנראה שתתפתו לתת להם עוד צ'אנס אחד אחרון.

איירה הוא אחת הדמויות הבולטות ביותר בנאומים שנושא קון בפייסבוק, ודמות מסקרנת מאוד כשלעצמה. הסופר הארגנטינאי זכה לדברי שבח מופלגים משלל סופרי ומבקרי העולם (שמרוחים, בצעד קצת חריג להוצאות של קון, על הכריכה האחורית של "וראמו"), ונחשב למהפכן ביותר מדרך אחת. מדובר בסופר פורה במיוחד - הוא מעיד על עצמו שהוא כותב רק עמוד אחד ביום, אבל ספריו קצרים מאוד, והתוצאה היא שניים או שלושה ספרים גמורים בכל שנה, כך שהקטלוג הנוכחי שלו מונה כבר מעל ל-90 כותרים. את ספריו הוא מוציא במגוון של הוצאות בגדלים משתנים, מבלי לשמור אמונים לאף אחת ומבלי לשמור על קו עיצובי אחיד. וגם לספרים שלו לא חסרה מופרעות, בלשון המעטה. 

"וראמו", שראה אור במקור ב-2002, הוא ספר מופרע הרבה פחות מ"כך הפכתי לנזירה", שלא הגיע להרבה קוראים בזמנו, אבל כן בלבל עמוקות את כל מי שהתמזל מזלו להניח עליו את ידו. ובכל זאת לא חסר לו טירוף. מסגרת העלילה שלו, שמתרחשת במסגרת על פני קצת פחות מיממה, ברורה כבר מההתחלה: זהו סיפורו של פקיד ממשלתי מבוגר ומשעמם בפּנמה, מהרגע שקיבל את המשכורת החודשית שלו בשני שטרות מזויפים, ועד שסיים לכתוב בשלוק אחד את "המזמור של הילד הבתול", פואמה שהפכה ליצירת מופת אוונגרדית, והדבר היחיד שכתב בכל חייו. בדרך, כמובן, קורים לו דברים מוזרים יותר ופחות, שברצף הקריאה נראים כמו אלתור מוחלט של איירה, שידע כבר מהי נקודת הסיום שהוא רוצה להגיע אליה, ומאותו רגע נראה שהרפה לחלוטין והרשה לעצמו להשתעשע. 

הבעיה היא שהשעשוע הזה בא על חשבון הקוראים. אפילו אני לא מעז לקרוא לספר של ססר איירה משעמם, אבל לוקח לו 60 עמודים להמריא - ו-60 עמודים הם יותר ממחצית הכרך הצנום הזה. ברגעים מסוימים איירה כל כך עסוק בהתפלספויות בחצי שקל, חוזר על עצמו, נכנס ללופים סמנטיים ובקושי מצליח למצוא את דרכו חזרה לעלילה, שהטקסט נראה כמו חיבור של תיכוניסט שעומד לצאת מחדר המבחן ולהתגאות בפניו חבריו שהוא אמן החרטוט. בעשרות העמודים האחרונים קורים שלל דברים משונים ומשעשעים, אבל קשה לחלץ מהם איזו משמעות עמוקה, והקריאה נגמרת בדיוק כמו שהיא מתחילה - עם ציפייה שמשהו יקרה. לשם חיזוק הרושם, מצורפת אחרית דבר שרק מרעיפה על איירה שבחים והלל, ואמורה לגרום לכם להרגיש לא נעים עם העובדה שלא הבנתם כלום.

ונראה שלא זו הייתה הכוונה של איירה, שבאמצע הדרך כותב במפורש ש"הספר הזה, אף על פי שהוא בנוי כרומאן, עוסק בתולדות הספרות". הוא מפזר עוד ציטוטים מעניינים, כמו: "כשיצירה מכה בסנוורים בזכות חדשנותה וסוללת נתיבים שלא דרכה בהם רגל אדם, אזי אין טעם לחפש את ערכה בעצמה, אלא בשינוי שהיא מחוללת ברגע ההיסטורי שהוליד אותה". הכול ארספואטי מאוד, אבל בשלב מסוים נראה ש"וראמו" שם לעצמו למטרה לא לחשוף את תהליכי היווצרותה של יצירה ספרותית גדולה, אלא לצחוק על התהליך. אחרית הדבר קוראת את היצירה כחקר ספרותי מרתק, אבל נקראת בפועל כפארודיה על יצירות מופת שנכתבות על ידי טיפשים, ושהן לא יותר מגיבוב חסר פשר של רשימות שנמצאו בכיסו של המחבר, והוצאו לאור מתוך אי-הבנה אחת גדולה, תאוות בצע או סתם טמטום טהור. במציאות, האפקט הזה מוציא רע גם את הקוראים שחושבים שנפלו על פנינה מבריקה ולא הצליחו להבין את הבדיחה.

View this post on Instagram

A post shared by Jens Komossa (@jenskomossa) on

ססר איירה הוא בהחלט לא אדם טיפש - הדבר ניכר הן בספריו והן בראיונות איתו - אבל ספרים כמו "וראמו" ממש לא מוסיפים כבוד לסופר שמתגאה בכך שהוא מוציא שלושה ספרים בשנה. למרות מה שהוא חושב, עומק הרי אין בו, ולמעט העובדה שהחצי השני שלו אכן משעשע לקריאה, הוא נכשל גם במשימות ספרותיות בסיסיות מאוד כמו ליצור הזדהות עם הדמות הראשית או לעורר תגובה רגשית כלשהי אליה שלא תתמצה באדישות. מאכזב מאוד גם שבסוף הספר, "המזמור של הילד הבתול" עדיין נחשבת ליצירת מופת ספרותית בעולם המתואר, כשטיבה האמיתי הוא לא יותר מצירוף מקרים, או אי הבנה אחת גדולה. איירה מסרב להכיר איכשהו באירוניה, ומותיר את כולה לקורא. היה אפשר לקחת את "וראמו" ובאמת להוציא ממנו טקסט מרתק על מהותה של ספרות מופת, על ייחודו של האוונגרד, על נגיעת המלאך של ההשראה - אבל בפועל מדובר בלא יותר מגיבוב מילים משעשע, במקרה הטוב. כנראה שלא היה לאיירה יותר מדי זמן להתעכב - הוא הרי היה צריך להספיק לכתוב שני ספרים נוספים באותה השנה.

"וראמו", ססר איירה. מספרדית: רינת שניידובר. תשע נשמות, 132 עמודים