"...במשך כמה שנים היו במשפחת תבורי סבתא ונכדה עם אותו שם. אבל לה קראו רות תבורי כמו שצריך: רות – רווח חגיגי, תעלה ותבוא להדלקת המשואה – תבורי. ולי קראו רות תבורי סתם. ואם אומרים רות תבורי סתם, בלי הרווח והמשואה, זה נשמע כמו רותה בורי." (עמ' 43)
כך מציגה את עצמה ואת שמה רותה, ובאותה נימה מונולוגית מוצג רוב הרומן החדש של מאיר שלו, כך שכדאי שתאהבו אותה. זהו לא רק סיפורה של רותה. למעשה, ישנם כמה סיפורים המסופרים במקביל: באחד, רצח מסתורי מבוצע בואדי ואנו מכירים אט אט את הנפשות הקשורות בו. בשני, מסופר סיפורו של זאב, סבה של רותה, בשנותיו הראשונות בכפר. בשלישי, הגדול והעיקרי שבהם, רותה מספרת לוורדה, הכותבת את הדוקטורט שלה על מגדר בתולדות הישוב, את הסיפור המשפחתי שלה. בין לבין משובצים נסיונות הכתיבה של רותה, כתיבה מליצית-משהו של מורה לתנ"ך שכותבת קצת פחות טוב ממי שכותב אותה.
כשזאב תבורי הגיע לכפר שלחו לו הוריו "רובה ופרה, ואבן שחורה, ואת העץ תות ואת הסבתא רות". כעבור שנים, סבא זאב יגדל את נכדיו רות ודוביק שידקלמו את הסיפור הזה, והם יתחתנו, ישארו בכפר וילדו ילדים שידקלמו את אותו הסיפור. הרובה המדובר, ממש כמו בן-דודו האקדח מהמערכה הראשונה, יחזור בידיהם של זאב, דוביק ואיתן, בעלה של רותה.
כמו תמיד, התמהיל של שלו כולל סיפורים נפלאים וכמעט לא אמינים על תולדותיה של משפחה בכפר, להטוט בעברית באופן מעורר הערצה, גברים מרהיבים ונסיון הסתגלות לעולם החדש. שלא כמו תמיד, הוא בחר לספר את מרבית הסיפור מנקודת מבטה של אישה. הבחירה הזו, לצערנו כי רב, גובה קורבנות. ראשית, משום שלוקח זמן לאהוב את רותה. היא קשקשנית בלתי נלאית וכאמור, מורה לתנ"ך. מצד שני, היא מצחיקה והסיפור שהיא מספרת הוא בכל זאת סיפור של מאיר שלו, כך שאין ברירה אלא להיכנע לה.
שנית, שלו טומן מדי פעם במונולוגים של רותה (ואלו מונולוגים מפני שוורדה מדברת מעט מאוד) משפטים שיגרמו לקוראות כמוני לרצות לחבוט בו. כך, למשל, רותה מספרת: "היה לי סיפור קטן בצבא... ואחר כך עם מרצה באוניברסיטה... למי מאיתנו הבנות לא היו סיפורים מיותרים כאלה?", או מאוחר יותר, כשהיא גוערת: "את מכירה את הנשים האלה שממשיכות להתלונן על אמא שלהן כל החיים? ...תתבגרו כבר, בנות. אתן כבר גדולות. אלה החיים שלכן. קחו אחריות."
ועדיין, זה מאיר שלו, הקריאה היא תענוג, הסיפור של משפחת תבורי סוחף. בסופו של דבר, שלו הוא כמו הדוד האהוב שלכם, שיודע לספר סיפורים, שהוא איש טוב, אבל מדי פעם יוצאות לו אמירות קצת מביכות שחושפות את ההגמוניה הגברית והאשכנזית להכאיב שהוא משתייך אליה, אבל אתם לא יכולים שלא לאהוב אותו. הפרדוקס הזה מתגלם היטב בדמותו של סבא זאב, ובעיקר בסיפור על התאונה שמתרחשת כשהוא כבר כמעט בן שמונים:
"הוא נסע אז בדרך עפר ישנה בין הכרמים, ועלה על הכביש הראשי בלי להסתכל לצדדים ובלי לעצור ובלי לתת זכות קדימה לגברת אחת שנסעה בו... היו צעקות. זאת אומרת, היא צעקה: אתה יצאת מהשדה לתוך הכביש! אתה צריך לתת לי זכות קדימה! והוא לא צעק בכלל. ענה לה בנחת: גברתי, פה זה הזכות קדימה שלי.
איך? יצאת מדרך עפר לכביש ראשי!
זאת הדרך שהייתי רוכב בה על הסוס שלי לכרם כשהקמנו את המושבה, ואז עוד לא היו כאן לא הכביש הזה ולא את." (עמ' 168)
ועל זה, אי אפשר ממש לכעוס.
שתיים דובים / מאיר שלו. עם עובד, 369 עמ', 94 ₪